הכיור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכיור הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש, ששימש את הכהנים לטהר בו את ידיהם ורגליהם לפני הכניסה למקדש ותחילת העבודה. על פי פסוקי התנ"ך, כהן שלא יקדש את ידיו ורגליו לפני הכניסה למשכן - דינו מוות.
הציווי על בניית הכיור נמצא בספר שמות:
| וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה, וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם... | ||
| -- שמות ל', פס' יז-כא | ||
הציווי על בניית הכיור מופרד מהציווי על בניית שאר כלי המקדש (וכך גם תיאור עשייתו) ומופיע רק לאחר הציווי על הכנת בגדי הכהונה. פרשנים רבים מתייחסים לשאלה זו; נראה כי אכן הכיור אינו חלק מן המשכן, אלא כלי המסייע בעבודתו, וזו הסיבה להפרדה האמורה.
הכיור היה עשוי נחושת ועמד על כן שהיה עשוי נחושת גם הוא. הכיור היה ממוקם בחצר המשכן "בין אוהל מועד ובין המזבח".
בספר מלכים מתוארים הכיורות שבנה שלמה כשבנה את בית המקדש, ומצוין שם שהוא בנה עשרה כיורות, והעמיד אותם על מכונות מפוארות (ככל הנראה הכוונה לכנים ניידים):
| וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת, נְחֹשֶׁת: אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד, אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד--כִּיּוֹר אֶחָד עַל-הַמְּכוֹנָה הָאַחַת, לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת. | ||
| -- מלכים א' ז, לח | ||
למעשה, החליף שלמה את הכיור ב"ים" שעשה, שהייתה בריכת אבן גדולה, שעמדה על שנים-עשר פרים מנחושת. הכיורות הקטנים יותר היו מרכזיים פחות.
בתקופת בית שני הוסיף "בן קטין" הכהן לכיור 12 ברזים, על מנת שכל שנים-עשר הכהנים העוסקים במלאכת התמיד (זוכי הפיס השני), יוכלו לטהר את עצמם באותו זמן. בנוסף, הוסיף לו בן קטין את ה'מוכני'[1].
שני פירושים ניתנו למהותו של המוכני:
- חלק שבו היו מים רגילים וכל פעם העבירו מים ממנו אל הכיור עצמו, מכיוון שמים שנשארו בכיור עצמו במהלך הלילה נפסלים לטהרה.
- גלגלת שבעזרתה שוקע הכיור לתוך בור מים בסוף היום, ובכך נמנעת ההיפסלות בלינה.
בימינו אפשר לראות זכר למעשה טיהור הידיים והרגליים בכיור בנטילת הידיים של הכהנים לפני שהם עולים לברך את ברכת הכהנים בחזרת הש"ץ.
[עריכה] הערות שוליים
|
חלקי בית המקדש השני
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
