הופליט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הוֹפְּלִיט (מיוונית òπλίτης) - חייל רגלי בעל חימוש כבד בצבאות יוון העתיקה. הופיע לקראת המאה ה-8 לפנה"ס. הרכיב את מערך הפלנקס. בתקופה העתיקה הלוחמים נדרשו לקנות את כלי נשקם בעצמם, לכן רק בעלי הרכוש בני החורין יכלו לשרת בתור הופליטים. בתקופות מוקדמות בדרך כלל אזרחי הפוליס שירתו בתור ההופליטים, אך בתקופות מאוחרות יותר, החל מהמאה ה-4 לפנה"ס היו שכירי חרב רבים, אשר שירתו בתור הופליטים.
ההופליטים היו נפוצים מאוד ביוון העתיקה, במיוחד בתקופה ארכאית והקלאסית. גם ארצות אחרות באגן הים התיכון השתמשו בחיילים בעלי חימוש דומה לזה של ההופליטים היו נפוצים בחצי האי האפניני אצל האטרוסקים, רומא העתיקה עד המאה ה-4 לפנ"ס וקרתגו עד מסעותיו של חניבעל. היתר הסתמכו בדרך כלל על חיל רגלים קל וחיל רגלים בינוני. אפשר לראות גם בחיילים כבדים ממצרים העתיקה סוג של הופליטים, כי גם הם נלחמו במערך המזכיר פלנקס (לפרטים ראו הצבא של מצרים העתיקה)
תוכן עניינים |
[עריכה] מעמד חברתי
המעבר מלוחמת מרכבות ופרשים ללוחמת חיל רגלים סימל, בין היתר, את מעבר הכח מהאריסטוקרטיה הוותיקה למעמד הביניים. ההופליטים היו איכרים אמידים שהיה בכוחם לרכוש את כלי נשקם, אך לא היו עשירים מספיק כדי להיכנס למעמד האצולה.
המאבק החברתי שניהלו ההופליטים לביטול זכויות היתר של האצולה היו אחד הגורמים העיקריים לרפורמות של סולון באתונה העתיקה. ההנחה המקובלת היא שזיגוטאי, המעמד השלישי שיצר סולון, מתייחס להופליטים.
[עריכה] התפתחות
הופליטים הופיעו לראשונה במאה השמינית לפנה"ס ביוון העתיקה. מקור השם נגזר מהמילה היוונית הופלון - מערך כלי הנשק ההתקפיים. הם קיבלו את התנופה הגדולה ביותר ביוון התיכונה והדרומית, המשופעת בעמקים צרים ורמות טרשיות, קרקע שלא מתאימה ללוחמת פרשים. השירות בחיל נחשב למעשה מכובד ביותר, ברגע שנזקק האזרח לצאת למערכה הוא ארז את ציודו והתקדם לכיוון הקרב. נדרשו מההופליט משמעת וכושר גופני מעולה כדי שלא יביא לקריסת המערך. היות שהתוצר החקלאי המקומי היה מצרך חשוב היעד הישיר של הביזה ביד ההופליטים היו שדות אויביהם המובסים. לפיכך, העונות שבהן נערכו הקרבות היו עונות הקציר והאסיף.
המערכות היו קצרות להפליא ולרוב הוכרעו בקרב אחד בגלל שתי סיבות עיקריות.
- החיילים הם אנשים בעלי אדמה שזקוקה לעיבוד ולכן אינם מסוגלים להיעדר לתקופה ארוכה.
- הכנות לקרב נעשו בידי החייל האינדיבידואלי ונבצר מההופליט לסחוב עמו מזון רב היות שציודו כבר הכביד עליו מאוד.
ההופליטים הטובים ביותר בתקופת יוון העתיקה באו מספרטה. ההופליטים הספרטנים התאפיינו במדים אחידים, דבר שלא היה נפוץ בעת העתיקה. על מגנם צוירה אות למבדה גדולה המסמלת את ארצם - לאקדמון ולגופם עטו ההופליטים הספרטנים גלימה בצע אדום עז. ההופליטים הספרטנים סודרו בדרך כלל בעומק של 8 שורות, בעוד שההופליטים מפולייס (רבים של פוליס) סודרו בדרך כלל בעומק של 12 שורות.
ההופליטים הוכיחו את עליונתם על פני החי"ר הקל והבינוני במלחמת פרס-יוון (ראשית המאה ה-5 לפנה"ס) במהלכה הביסו צבאות ההופליטים את הפרסים בקרב פלטאה וגרמו להם אבדות איומות בקרב תרמופילאי. אחרי קרב קונקסה (אמצע המאה ה-5) שסימנה את שיאו של מרד אחיו של מלך פרס, כורש הצעיר, קיבלו הפרסים החלטה אסטרטגית לשכור שכירי חרב הופליטים מיוון וכמאה שנה לאחר מכן בזמן פלישתו של אלכסנדר הגדול היו בפרס כ-50,000 הופליטים.
עם הזמן, הפכו ההופליטים לחיל הדומוננטי בצבאות יוון, ודחקו את רגלי החיילים הקלים והקרבות הוכרעו למעשה בעזרתם. לוחמת ההופליטים היגיע לשיאה תחת מנהיגותו של סטרטגוס יליד תבאי, אפמינונדס. הוא היה הראשון שחילק את ההופליטים שלו באופן לא שווה וחיזק את אחד האגפים על חשבון המערך הכללי. היו אמנם נסיונות מוצלחים לחזק את האגפים על חשבון המרכז, כמו למשל בקרב מרתון, אך היו אלו פתרונות מקומיים, שלא התפתחתו לכדי טקטיקה כוללת כמו אצל אפמינונדס.
אחרי מותו של אפמינונדס בקרב מנטינאה (362 לפנה"ס), ירד קרנה של תבאי, אך ההופליטים המשיכו לשלוט בטקטיקה עד הרפורמות של פיליפוס השני, אשר שינה את חימושם של ההופליטים ויצר את הפלנגיט. לפי רב העדויות, הפלנגיטים צוידו במגנו של הפלטסט הנקרא פלטה, והחליפו את הדורה הקצרה יחסית בסאריסה שהגיעה לאורך של עד 6 מטרים. למרות החניתות האימתניות, הפלנקס המקדונית הייתה ניידת מאוד, אודות לתרגול הרב ושילובו של חי"ר קל כתמיכה ללוחמים הכבדים. הפלנגיטים נפוצו בכל העולם ההלניסיטי, למעט ארץ האם היוונית, שם הם נזנחו לטובת הפלטסטים ורק ספרטה שמרה על ההופליטים שלה עד כיבושה על ידי רומא באמצע המאה ה-2 לפנה"ס.
[עריכה] החימוש
[עריכה] שריון
להגנתו חבש ההופליט קסדה כבדה לראשו. ביוון העתיקה היו מקובלות שני סוגים עיקריים של קסדות הראשונה - הקסדה הקורינתית. קסדה זו סוגרת את הראש מכל צדדיו ללא חרכים לאוזנים, לכן היא מקשה על השמיעה וכאן טמונה נקודת התורפה שלה. בנוסף לכך, הקסדה מגנה על הלחיים, חלק מהלסת התחתונה, המצח והסנטר. הקסדה מורכבת מיציקת ברונזה אחת (הקסדה עוטרה עם שיער בהמות צבועה). הקסדה השנייה היא קסדת "פילוס" עם מגנים ללחיים קסדה זו הייתה קלה יותר ונתנה שדה ראיה רב יותר ואף שמרה על אוזני החייל פתוחות לשמוע פקודות. על אף יתרון שבשדה הראיה ויכולת טובה יותר לשמוע פקודות, הקסדה הקורינתית הייתה נפוצה יותר כי היא נתנה ההגנה טובה יותר. הפקודות שניתנו במערך הפלנקס היו מעטות ולכן אפשר היה להזניח את יכולת ההקשבה לטובת ההגנה. הפקודות החשובות ניתנו בעזרת חצוצרות ואפשר היה לשמוע אותן בקלות גם עם קסדה מהסוג הקורינתי. היו גם סוגים אחרים שהיו שילוב של שני הסוגים הראשונים.
בנוסף לקסדה החייל הגן על עצמו במגן עץ עם ציפוי ברונזה גדול הנקרא "אספיס" המגן היה עגול בצורתו וקוטרו הגיע לגודל אימתני של בערך מטר אחד. המגן שקל בין 6 ל-8 קילוגרם. המגן כוסה בעור משני צדיו כאשר על החלק החיצוני הופיע ציור כלשהו, בדרך כלל של בעל חיים או נושא כלשהו מהמיתולוגיה. פולייס (רבים של פוליס) מסוימים קבעו סימן זהה על מגיני כל החיילים, כך הספרטנים ציירו את האות למדה (האות הראשונה במילה לאקדמונים) על מנת לבדל את עצמם מיתרת היוונים, ההאתונאים ציירו את הינשוף ואילו התבאים את הספינקס.
פרט למיגון זה הופליט חבש שריון גוף העשוי מברונזה. השריון היה קשיח והקשה על התנועה. שריון הגוף היה חזק מאוד ועמד בהצלחה בפיגעתם של מרבית כלי הנשק של התקופה. השריון עבר התפתחות משריון "פעמון" שנקרא כך בגלל צורתו הדומה לפעמון - השריון התרחב כלפי מטה על מנת להקל על תנועת הגפיים. לשריון "שרירי" שנקרא כך כי דימה את מבנה הגוף הגברי המושלם עם שרירים בולטים וחטובים. הסוג השני היה יקר יותר, אך נוח יותר. הופליטים דלי אמצעים הספתקו בשריון עשוי פשתן מחוזק שיכול היה להגן בהצלחה לא מבוטלת נגד פיגועות חצים, אך לא עמד כמובן נגד פגיעת חניתות וחרבות.
בנוסף לכך הגן ההופליט על רגליו וידו הימנית, אשר לא מוגנת במגן עם לוחיות ברונזה. הציוד הסטנדרטי שקל כ-30 קילוגרם.
[עריכה] כלי הנשק
בגלל מערך הלחימה הסטנדרטי של ההופליטים במבנה צפוף של פלנקס, כלי הנשק האופייני לחייל זה היא חנית הדקירה. חניתו של ההופליט היווני נקראת "דורה" ואורכה מגיע לכדי 2 עד 3 מטרים. החנית הייתה עשויה מעץ קשה עם חוד מברונזה יצוקה. למאזן הייתה לה גולת ברונזה גל בתחתיתה. המאזן אפשר גם להשעין את החנית על הקרקע בלי לחשוש מחדירת רטיבות לתוך העץ.
בנוסף הייתה לו חרב קצרה למדי הקרויה "קסיפוס" אשר אורכה לא עלה על 60 ס"מ. ההופליט השתמש בחרבו רק אם החנית נשברה. החנית הייתה הנשק הראשי כי במערך צפוף כל כך אין מספיק מקום להנפת חרב יעילה.
[עריכה] טקטיקה
[עריכה] הערכות ומבנה קרבי
חימושם של ההופליטים הכתיב את האופן שבו יתפרסו בשדה הקרב. המגן העגול הגדול היה כבד מדי להדיפת מהמלות האויב והיה קשה לתמרן איתו כדי להימנע מפגיעת חצים. יתרה מכך, חלקו השמאלי של המגן הגדול לא כיסה את גופו של החייל והיה "מבוזבז". מצד שני, חלקו הימני של החייל היה חשוף לפגיעה. כתוצאה מכך, מערך צפוף של חומת מגנים כשחלקו השמאלי של המגן מסוכך על החייל שעומד מימין התבקש בנסיבות האלה.
חומת מגנים זו נקראת פלנקס. עומקה של פלנקס טיפוסית מהתקופה הקלאסית היה 8 - 12 שורות. יחד עם זאת, היו גם פולייס שנערכו בפלנקס עמוקה יותר. התבנים, למשל, הקימו מערך עמוק יותר של 25 שורות ובמחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס הגדוד הקדוש נערך בעומק של 50 שורות. צורת הלחימה הזאת הייתה מקובלת בעולם העתיק ואפשרה את ניצול המיגון הכבד של חיל הרגלים בלי אימונים מיוחדים דוגמת אלה שזכו להם הלגיונרים ברומא.
המערך הצפוף לא אפשר ניידות וגמישות גדולים. דאגתו העיקרית של המפקד הייתה נתונה לשמירת השורות כדי למנוע פרצות בחומת המגנים. ברגע שהשבשו השורות היו ההופליטים טרף קל לחיילים קלי חימוש ולפרשים.
היות שהחייל החזיק את המגן ביד שמאל, ההופליטים נטו לנוע ימינה לאורך הקרב, על מנת להכניס את פלג גופם הימני החשוף מתחת למגן של החייל שכן. לכן האגף הימני נחשב למובחר ושם הוצבו החיילים האמיצים ביותר, השורה, הראשונה השנייה והאחרונה נשמרו לעשירים והמכובדים שבלוחמים והשורות הפנימיות נשמרו לנחותים שבלוחמים. למרות שהפלנקס נראת כגוף מגושם, היא הייתה בעלת יכולת ניידות רבה בשטח פתוח והסתערותה בדרך כלל הייתה מצליחה לשבור התנגדות של חיילים קלים יותר.
הטקטיקה הייתה פשוטה למדי: שני הגושים התקרבו אחד לשני, האיצו את ההליכה לריצה קלה לקראת ההתנגשות והתנפלו אחד על השני. בגלל מבנה הפלנקס רק השורות הראשונות היו יכולות להשתמש בחניתותיהם כדי לפגוע באויב. השורות האחרות שימשו כעתודה להחלפת החיילים מהשורה הראשונה שנפלו בקרב. תפקיד אחר היה דחיפת השורות הראשונות קדימה כדי שאלה ימוטטו את המערך היריב.
[עריכה] לוחמת מצור
צבאות המורכבים מהופליטים לא הצטיינו בלוחמת מצור. כמה גורמים היו אחראיים לבעיה הזאת. במרבית המקרים, אפילו ביצור קל היה יכול לעמוד בפני הסתערות ההופליטים. כתוצאה מכך, במרבית המקרים העדיפו הצרים את הרעבת חיל המצב ולא הסתערות ישירה על המעוז המבוצר. בנוסף לעבודת הביצור המצוינת שעשו הארכיטקטים היוונים, גם ההופליטים עצמם לא התאימו ללחימה מהסוג הזה.
על מנת לפרוץ למעוז מבוצר היה על ההופליט לצלוח את החומה. היו לו שלוש אפשרויות לעשות כן: לעלות עליה בסולם, לחפור מנהרה תחתיה או להפילה. המיגון הכבד שנשא התאים בעיקר לקרבות פנים מול פנים והיה למעשה חסר תועלת בטיפוס על סולם[1], לכן רק במקרים נדירים ביותר ניסו ההופליטים את מזלם בטיפוס על החומה. בנוסף לכך, ההופליטים היו מאומנים להלחם במבנה צפוף בחברת הופליטים אחרים ולא בקרבות יחידים על שטח צר ורעוע כמו חומה.
גם חפירת מנהרות לא הייתה מקובלת עליהם. הקרקע ביוון היא סלעית ברובה וקשה מאוד לחפירה. בנוסף לכך, המגנים היו יכולים לגלות את התעלה ולצאת להתקפת נגד חזקה נגד החופרים. כתוצאה מכך, גם השימוש באופציה הזאת היה נדיר ביותר.
האופציה האחרונה הייתה הפלת החומה. הפלת חומות אבן בעזרת קליעים לא הייתה אפשרית בתקופה הקלאסית בגלל העדר מכונות מצור מתאימות ולכן המקום היחיד שניתן היה להפיל בעזרת איל ניגוח היה השער. המנהדסים היוונים הכירו בעובדה זו ולכן השערים היו מבוצרים במגדלים רבים ובביצורים נוספים שהקשו מאוד את מלאכת הפריצה על הצרים.
יתרה מכך, גם אילו הצליחו לפרוץ את החומות היו הצרים נכנסים למבוך רחובות מתפתלים וצרים ולא היה להם סיכוי ליצור את הפלנקס שהייתה המבנה היחיד שיכול היה להביא לידי ביטוי את מלוא עוצמתו של ההופליט.
[עריכה] ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הופליטים |
[עריכה] לקריאה נוספת
מקורות עתיקים רבים סוקרים את ההופליטים. ביניהם קסנופון, הרודוטוס ואחרים. גם המחקר המודרני הקדיש משקל רב לנושא. להלן כמה ספרים על הנושא:
- Hoplites the classical greek battle experiebce, edited by Victor Davis Hanson, Routledge, 1991
- Military theory and practice in the age of Xenophon, J. K. Anderson, University of California press, 1970
- Soldiers and Ghosts, J. E. Lendon, Yale university press, 2005
[עריכה] הערות שוליים
- ^ hoplites, p 181
