בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות או בית הספר הגבוה למדעי היהדות או בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל (Hochschule für die Wissenschaft des Judentums) הוא מוסד גבוה ללימודי יהדות שהחל לפעול בברלין ב-6 במאי 1872, ופעל עד לסגירתו בידי הנאצים בשנת 1942.

אברהם גייגר, מנהיג "התנועה ליהדות רפורמית" בגרמניה, רצה להקים אוניברסיטה ללימודי יהדות בברלין, ולאחר שנכשל בהקמתה כחלק מאוניברסיטת ברלין, פנה להקמת מוסד עצמאי. יחד עמו פעלו במיזם גם דוד קסל, ישראל לוי וחיים שטיינטאל.

בית המדרש הוקם במטרה לעסוק בכל הזרמים של היהדות, אך במהלך השנים התמקד בהכשרה של רבנים.

בנוסף למייסדיו, נמנו עם מורי בבית המדרש גם חנוך אלבק, יחזקאל בנעט, הרמן כהן, ליאו בק ויוליוס גוטמן, וכן אויגן טויבלר ואברהם יהושע השל, שגם למדו במוסד זה.

בשנתו הראשונה, 1872, למדו בבית המדרש 12 סטודנטים, בהם 4 נשים. בשנת 1921 למדו בו 63 סטודנטים בהיקף מלא, ו-45 בהיקף חלקי. רבים מהסטודנטים היו בוגרי ישיבות ממזרח אירופה. בשנים 1930 - 1933 הביא המוניטין של בית המדרש להצטרפות סטודנטים לא יהודים, ובפרט אנשי כמורה נוצרים. בשנת 1932 למדו בו 155 סטודנטים, ובהם 27 נשים. כמעט כל בסטודנטים למדו גם באוניברסיטת ברלין.

בית המדרש לא העמיד דרישות בנושאי דת בפני מוריו, אך כולם היו מסורתיים ושלטו בשפה העברית.

בשנת 1902 התארגנה בבית המדרש אגודה ציונית של סטודנטים, ובה יהודה לייב מאגנס וארתור בירם. מורי בית המדרש, ששללו פעילות פוליטית בין כתליו, הביאו לסגירת האגודה.

הנהגת נומרוס קלאוזוס באוניברסיטאות בגרמניה עם עלייתו של היטלר לשלטון, הביאה להצטרפות סטודנטים יהודים שגורשו מהאוניברסיטאות, ובבית המדרש נפתחו למענם קורסים בנושאים כלליים. יחד עם זאת החלה דעיכתו של בית המדרש, לאחר שמורים ותלמידים הגרו מגרמניה. בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר עסק בית הספר בהוראת עבודה סוציאלית. ניסיון להעבירו ללונדון נכשל. בשנת 1942 נותרו בבית הספר שלושה תלמידים ומורה אחד, ליאו בק. ב-19 במאי 1942 נסגר בית המדרש ורכושו הוחרם.