בושה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: מחקר מקורי, טענות לא מסומכות. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
בושה היא תחושה שלילית המתעוררת באדם וכרוכה באי נעימות מפני הזולת. הבושה קשורה לדפוסי חשיבה מסוימים ולתגובות פיזיולוגיות אופייניות - כגון הסמקה וגמגום.
אב טיפוס לרגש הבושה הוא סיפור התחבאותם של אדם וחוה בעץ הגן מפני אלוהים, לאחר שאכלו מעץ הדעת, ונוכחו לדעת שהם עירומים (ספר בראשית ג' ח')
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורותיה של הבושה
לבושה מקורות שונים: גנטיקה, אירועי ילדות מכוננים והשפעות חברתיות. מעבר לכך שיש אלמנט של נטייה מולדת בבושה, הורים ביקורתיים מאוד, שנותנים לילד את התחושה שהוא אינו טוב, גדילה במשפחה במעמד סוציו-אקונומי נמוך, הורים שהילד מתבייש בהם, חברה הישגית לוחצת ותובענית, בעלת אמות מידה גבוהות שקשה לעמוד בהם, מערכת יחסים מביישת ופוגענית, עלולים לעורר את רגש הבושה, ולגרום לכך שרגש הבושה הופך להיות אלמנט מרכזי באישיותו של האדם, ולהפוך את האדם ליצור "מוכה בושה".
[עריכה] מכניזם ביולוגי
על פי הפסיכולוג ההתפתחותי ג'רום קאגאן מאוניברסיטת הרווארד, עיקרה של הביישנות היא בביולוגיה והגנטיקה של האדם. והדבר נובע בשל רגישות יתר של המעגל העצבי של בלוטת השקד, בשל כמות גבוהה של מוליכים עצביים כמו הנוראפינפרין. אף שנמצא כי לגנטיקה תפקיד חשוב, מתצפיותיו של קאגאן ניתן לראות ששליש מהתינוקות הביישנים מאבדים את ביישנותם, בשל התנהגות ההורים. הורים מגוננים ורחמנים עודדו את המשך הביישנות ואילו הורים שהציבו גבולות לילדים ואיפשרו להם להתמודד לבד עם פחדיהם ברגעי תסכול, גרמו לילדיהם להתגבר על הביישנות.
[עריכה] הבטים שונים בבושה
התפיסה שעומדת ביסוד הבושה, שוללת מהאדם את אנושיותו, ואת היותו בצלם ושווה לכל בני האדם. האדם תופס את עצמו כנחות מהזולת ולעתים אף כמשולל כל ערך וחשיבות.
חסרונה הגדול של הבושה, שהיא מונעת מהאדם לפעול בעולם ולהוציא את עצמו אל הפועל. היא תוקעת את האדם במצבו הנוכחי ואיננה מאפשרת לו להתקדם. וגם אם הוא מתקדם, קשה לו לממש את הפוטנציאל הגלום בו. היא יכולה לגרום לאנשים מסוימים להסתגר ולהתבודד, או לשים מסווה על פניהם, כאשר הם בחברה.
יתרונה בכך שהיא מונעת חלק מהפעולות אנטי חברתיות ומהמעשים של פשיעה שפוגעים בחברה, שהאינדיבידואל ימנע מלעשותם, בשל פחדו מלהיתפס ולחוות את רגש הבושה.
על פי סארטר, הבושה היא חוסר הנעימות הנוצרת מההפיכה לאובייקט. בדוגמה שסארטר מביא להמחשת העניין הוא מספר על אדם המציץ דרך חור המנעול על האנשים שבפנים. במצב זה, האדם הוא הסובייקט והאנשים בהם הוא צופה הם בעיניו אובייקטים. ברגע שמגיע אדם נוסף ותופס את המציץ- הוא מיד הופך לאובייקט וכך נוצרת בו הבושה. על פי סארטר האנושיות הנשללת מהאדם המתבייש היא העצמאות להיות המתבונן ולא האובייקט בו מתבוננים.
הגדרה נוספת לטיבה של האנושיות הנגזלת מהאדם המתבייש היא שהאנושיות היא היכולת להסתיר. בושה נגרמת בגלל ערעור הביטחון של האדם ביכולתו להסתיר דברים, רעים או לא רעים, מאנשים אחרים.
[עריכה] תגובות אופיינות במצב בושה
[עריכה] תגובות מנטליות
- רצון לברוח ולהתנתק
- רצון להעלם ו"להבלע באדמה"
- שיתוק, בלקאאוט ואיבוד עשתונות
- תחושת שקיפות אישית. "רואים לתוכי".
- תחושה של אפסות וחוסר חשיבות
- פסימיות, ייאוש ודיכאון
- כעס ותוקפנות
- יהירות ופרפקציוניזם
- אקסהיביציוניזם
- התמכרות
- פחד קהל
[עריכה] תגובות פיזיות
- הסמקה
- השפלת הראש
- הורדת המבט וניתוק קשר עין
- נשיכת שפתיים
- דפיקות לב מואצות
- יובש בגרון
- שיתוק
- אלם ולחילופין דיבור תזזיתי או גמגום
- חיוך עצבני או "לבישת מסיכה" אטומה
- הזעה
- גוף נוקשה
- רעידות בידיים
- דקירות לחץ - עקצוצים
[עריכה] הבושה כמנגנון ענישה
רגש הבושה הוא אחד מהרגשות הקשים ביותר אצל האדם לצד הכאב והפחד. לעתים אנשים (במיוחד ממעמד גבוה) שנתפסו בעבירות שונות, העדיפו להתאבד ולא להחשף לרגש זה. דבר שהיה שכיח ביותר בתרבות היפנית. בשל עוצמתו של רגש זה, נעשה בו שימוש בענישה ציבורית מתוך מטרה הרתעתית.
בימי קדם ואף בימי הביניים השתמשו בענישה הכוללת ביוש. עמוד הקלון או השימה בסד הם דוגמאות אופייניות לכך. על פי חז"ל חלק מהענישה של חוטאים, כמו של האישה הסוטה או אנשים שנידונו למלקות היה בביושם. היו מקומות בהם היו כופים על נאשמים או חשודים לצאת, כשעל גבם מוצמד לוח עץ ועליו כתובת שמבזה אותם. סנקציה זו של השפלה וביוש, הייתה חזקה יותר מעונש כספי או גופני.
גם כיום נהוגה הענשה על ידי בושה במקומות שונים בעולם. לדוגמה: על המלכלך את הרחוב בסינגפור מוטל העונש לנקות את הרחוב בעצמו כשהוא לבוש בבגדים בולטים ותמונתו מתפרסמת בעיתון.
[עריכה] בושה במקורות היהדות
יחס חז"ל לבושה היה דיכוטומי. מצד אחד הם אמרו לא הביישן למד ועודדו את התלמידים להיות נועזים, ולא לפחד לשאול שאלות שעלולות להראות מביישות, ובהיבט זה אמרו הווי עז כנמר ומצד שני הם אמרו "בושת פנים לגן עדן", צריך מידה של ביישנות, כי כאשר אדם מאבד לגמרי את רגש הבושה, הוא עלול לפעול באופן שלילי ביותר מבלי להתחשב כלל בחברה. את ביוש הזולת והשפלתו ברבים הם דימו לרצח. ואמרו שעדיף שהאדם יפיל את עצמו לכבשן האש, ולא ילבין פני חברו ברבים.
לפי המשפט העברי, אחד האלמנטים בחישוב פגיעה פיזית בזולת, בנוסף לנזק, ריפוי, שבת (=ימי מחלה) וצער הוא שקלול הבושה. בהמשך לכלל שנקבע במשנה "בושת, הכול לפי המבייש והמתבייש" (מסכת בבא קמא, פרק ח), עוסק הרמב"ם ב"משנה תורה" (ספר נזקים) בפיצוי שעל אדם לשלם לאחר שגרם בושה לאחר, ומתחיל את דבריו במילים: "כיצד משערין הבושת, הכול לפי המבייש והמתבייש: אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה".
בברייתא נקבעו סנקציות כנגד המבייש באמצעות כינויי גנאי:
| הקורא לחברו עבד - יהא בנדוי; ממזר - סופג את הארבעים; רשע - יורד עמו לחייו. | ||
[עריכה] לקריאה נוספת
- רונלד ופטרישיה פוטר-עפרון, הכל על רגש הבושה, הוצאת אופוס.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: בושה |
 ציטוטים בוויקיציטוט: בושה |
- הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק פרק ג
| רגשות | |
|---|---|
| רגשות בסיסיים | גועל • הפתעה • כעס • עצב • פחד • שמחה |
| רגשות נוספים | אדישות • אהבה • אומץ • אושר • אימה • אכזבה • אמון • אמפתיה • אקסטזה • אשמה • בדידות • בהלה • בוז • בושה • ביטחון • בלבול • גאווה • געגוע • דאגה • דו-ערכיות • דחייה • דיכאון • הודיה • הזדהות • הכרת תודה • היסטריה • הערצה • הקלה • השפלה • התלהבות • זחיחות • זעם • חוסר אונים • חיבה • חמדה • חמלה • חרדה • חרטה • חשק • חשש • טינה • ייאוש • כמיהה • מבוכה • מרירות • נחת רוח • נקמה • סבל • סיפוק • סלידה • ספק • סקרנות • עדנה • עוינות • עונג • עלבון • עצב • עצבנות • ציפייה • צער • קבלה • קנאה • רוגע • רחמים • ריקנות • שביעות רצון • שלווה • שנאה • שעמום • תדהמה • תיעוב • תסכול • תקווה • תשוקה |
