OLED
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
OLED (באנגלית: ראשי תיבות של Organic Light-Emitting Diode) היא דיודה פולטת אור המבוססת על חומר אורגני.
OLED (Organic LED) בנוי מחומר אורגני הפולט אור כאשר עובר דרכו זרם חשמלי. החומר מודפס בתהליך מיוחד על שכבה דקה של חומר פולימרי. השימוש העיקרי ב-OLED הוא לבניית צגים דקים. בניגוד לצגי LCD, אין צורך בתאורה אחורית ולכן צריכת החשמל נמוכה יותר. המסכים גם אינם מפיצים חום. המסכים המבוססים על טכנולוגיה זו הם דקים יותר מאשר צגי LCD או פלזמה.
כדי לייצר מסך OLED, מדפיסים שתי שכבות דקיקות של חומרים אורגניים פולימריים מוליכי חשמל ומניחים אותן בין שני לוחות מוליכים דקים (אנודה וקתודה). האנודה עשויה לרוב תחמוצת אינדיום ובדיל שקופה. כאשר מופעל מתח נמוך יוצרת הקתודה (המורכבת מחומרים בגון אלומיניום) זרם העובר דרך שכבת הפולימר לאנודה ומביא לפליטה של אור.
על אף שטכנולוגיית ה-OLED מאפשרת לייצר צגים שקופים דקים, גמישים וחסכוניים, שהם בהירים וברורים מאוד, החיסרון העיקרי שלה היא העמידות הנמוכה יחסית לאורך זמן של החומרים האורגניים לעומת צגי LCD.
מסכים בטכנולוגיית OLED נמצאים בשימוש בטלפונים סלולריים ונגני מוזיקה. באוקטובר 2007 הציגה לראשונה סוני, חלוצת ה-OLED, מסכי טלוויזיה המבוססים על OLED, בתערוכת האלקטרוניקה Ceatec ביפן [1]. יחס הניגודיות במסכים החדשים הוא אחד למיליון (לשם השוואה, יחס הניגודיות של צג פלזמה הוא לכל היותר אחד ל-20,000, נכון ל-2008). עם זאת, תוחלת חיי המסך אינה מרשימה (כ-30,000 שעות, לעומת 60,000 - 100,000 שעות במסכי הפלזמה וה-LCD). הדגם המסחרי הראשון הוא מסך של 11 אינץ'. עובי המסך שלושה מ"מ בלבד. למרות המחיר היקר יחסית (1,750 דולרים ביפן), נמכרו בתוך יום אחד 1200 המכשירים הראשונים שהוצאו לשוק בנובמבר 2007.
