משתמש:Jusmine/כפר בירעם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בירעם (בערבית: كفر برعم) היה כפר ערבי בגליל העליון אשר תושביו פונו ממנו במלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור אליו. מאז, הם מנהלים מאבק משפטי משותף עם עקורי הכפר השכן, איקרית, במטרה לשוב לאדמותיהם. על אדמות הכפר הוקמו הישובים היהודיים דובב וברעם.

[עריכה] רקע

שרידי בית הכנסת העתיק בכפר ברעם. המאה ה-20

כפר ברעם היה כפר נוצרי בגליל העליון, כ-11 קילומטר צפון-מערבית לצפת וכ-4 קילומטר דרומית לגבול גבול הצפון המפריד בין ישראל ללבנון. הכפר השתרע על גבעות בגובה 750 מטרים מעל פני הים. בעבר, התקיים במקום יישוב יהודי ובכפר ברעם השתמרו שרידי בית כנסת עתיק.

המשכיל הצרפתי ויקטור גרן אשר ערך מסעות מחקר וכתב ספרים שהיו סיכומי מסעותו החקר הגיאוגרפיים וארכיאולוגיים שלו, כתב על בירעם המארונית ^[1]:

	בכפר בירעם יושבים 500^[2] מרונים רובם דלים ואביונים. בכנסיה שנבנתה לפני 30 שנה בקירוב משרתים שלושה כמרים, אשר הם עצמם עובדי אדמה פשוטים, כמוהם כבני עדתם... עכשיו אין היהודים באים להשתטח על הקברים ... בדקתי מקצתם ובהם שניים לא הרחק משרידי בית הכנסת שהזכרתי ראשון. ונוכחתי שעתה הם ריקים וכבודם גלה ושמם נמחה. באחד מהם יש שלושה תאים תת קרקעיים קמורי תקרה שבתוך כל אחד מהם היה מקום לשני מתים. אחד הוסב לימים לבור מים"
-- ויקטור גרן

לפני הפינוי, בשנת 1948 היו בכפר 1050^[3] תושבים, רובם הגדול מארונים. הכפר שכן על 12,250 דונם, כאשר 1,200 מהם שייכים לכנסייה המקומית. אדמות אלה, הופקעו בשנת 1953. תושבי הכפר, עסקו בעיקר בחקלאות ולהם היו מספר רב של שטחים חקלאיים, בעיקר מטעי עצי פרי וכרמי זיתים.

[עריכה] כיבוש הכפר

הכפר נכבש, ללא התנגדות התושבים, במלחמת העצמאות, ב29 באוקטובר 1948 על-ידי חטיבה 7 משוריינת של צה"ל וב7 בנובמבר נערך לתושבי הכפר מפקד אוכלוסין אשר נשמר במשרד המיעוטים, דאז בצפת. ב13 בנובמבר נצטוו התושבים לעזוב את כפרם ולעבור כ-חמישה קילומטרים צפונה, לתוך תחומי לבנון, אף על פי ששלושה ימים קודם לכן, בישיבת דווח של המושל הצבאי של הגליל העליון המזרחי, אמר המושל הצבאי- אלישע סולץ, לדוד בן גוריון, שהיה דאז ראש הממשלה ושר הביטחון כי "למרוניטים (המארונים) יש להתייחס בידידות".^[4] חלק מהתושבים אכן גלו ללבנון, אך החלק האחר נשארו באזור הכפר והסתתרו במטעים ומערות.

[עריכה] לאחר הכיבוש

ב20 בנובמבר 1948 נפגשו נציגי התושבים עם שר המיעוטים, השר בכור-שלום שטרית שהיה בביקור בכפר השכן גוש חלב. בפגישה, התברר לנציגים כי על התושבים לעבור לכפר גוש חלב, אשר נמצא במרחק של כ-4 קילומטרים מכפרם. וזאת, תוך כדי הבטחה מספר נציגי מדינה: השר שטרית, המושל הצבאי סולץ, נציג משרד הביטחון יוסף יעקובסון וקצין הקשר עמנואל פרידמן שהתושבים יוכלו לחזור לכפר כעבור שבועיים, והוצאתם נובעת מהמצב הביטחוני הרעוע בצפון ובשל החשש להתקפות פתע מכיוון לבנון. על אף הצהרות אלה, לא מורשים בני הכפר לחזור לשטחיו גם היום.^[5]

צה"ל אישר לעשרה שומרים, תושבי הכפר, להשאר בתחומו על-מנת לשמור על רכוש התושבים שפונו. שומרים אלה, גורשו על-ידי המשטרה לאחר כשישה חודשים מיום הצבתם.

באוקטובר 1949 ביקשו נציגי כנסיית בירעם להשתמש באדמות הכנסייה בכפר. הממשל אישר לאנשי הכמורה להכחיר את האדמות לעונה אחת, חורף 1949 בלבד. למעשה, עד תום הממשל הצבאי לא הורשו העקורים לבקר בכפר, ולו בשטחים הפרטיים אשר בבעלות הכנסייה המקומית.

באפריל 1949, הוחכרו שטחי היבול של הכפר, על-אף התנגדות התושבים, בעלי הקרקעות, לחברה יהודית. הפועלים שהעוסקו, היו ערבים מהגליל.

ב-21 ביולי 1949 נפגשו נציגי תושבי כפר בירעם עם השר בכור-שלום שטרית, שב-20 בנובמר 1948 הבטיח להשיבם לכפרם, ותבעו את מימוש הבקשה. השר ענה במברק אשר הגיע ב-30 ביולי אותה השנה, ובו נכתב: "אנא התעזרו במעט סבלנות".^[6]

באוגוסט 1951 פנו נציגי כםר בירעם למספר משרדים ממשלתיים, ביניהם משרד הדתות בבקשה להשתמש באדמותיהם על-מנת לקיים את משפחותיהם. התשובה הגיעה באותו החודש מדוד ענת, קצין הקשר לעדות הנוצריות ובה נאמר, בין השאר, כי "מר סתוי, המושל הצבאי בגליל, בירר את עניין האדמות עם משרד החקלאות ונקבע שתושבי הכפר רשאים לקבל פיצויים על התקופה שאין ביכולתם להנות מיבולים אלה".

לאחר מלחמת ששת הימים החלו עקורי הכפר לבקר בשרידי הכפר, לקיים במקום אירועים וטקסים דתיים ולראשונה הביאו את מותיהם לקבורה במקום. כמו כן, הם נוהגים לקיים מדי שנה במקום קייטנה לילדים ממשפחות העקורים. בכל פעם, כאשר הם באים לבקר בשרידי הכפר, נאלצים העקורים לשלם בכניסה לגן הלאומי סכום של שניים-עשר שקלים חדשים לרשות הטבע והגנים.