האלבום ברובו מורכב משירים עגמומיים, מלנכוליים, שמתעסקים בעיקר ב"אני" ופחות ב"אנחנו". רוב השירים מדברים על מערכות יחסים כמו "Hello" ו"Pain", והשיר היחיד שעוד מזכיר את הדעתנות של אביב גפן מימיו בישראל, הוא "Cloudy Now" - גרסה חדשה לשירו הישן של גפן, "עכשיו מעונן" מ-1993.

נדמה שתפיסת העולם של האלבום מיוצגת בצורה הטובה ביותר על ידי משפט שאמר סטיבן וילסון לסרטו של מוטי קירשנבאום, "אוטובוס החלומות". ווילסון אמר שבני האדם והעמים השונים מתבדלים כל כך בדרך בה הם שמחים, אבל כל בני האדם דומים בדרך בה הם מתאבלים - והעצב בעצם מחבר את כל תושבי העולם. המסר העיקרי של האלבום הוא היכולת להכיר בעצב, באובדן, ולא להתבייש לגעת בפצע החשוף ואף להתמודד איתו.

האלבום קידם את בלאקפילד כלהקה באופן משמעותי. התקליט נמכר ביותר ממאה אלף עותקים בכל רחבי העולם, בלאקפילד יצאו לסיבובי הופעות מרשימים באירופה וארצות הברית (סיבוב ההופעות האירופי מתועד בסרטו של מוטי קירשנבאום, "אוטובוס החלומות", ששודר בערוץ 10) ואפילו ההתבטאות של אביב גפן לפיה הפצת האלבום השני תלויה מאוד בהצלחת האלבום הראשון, התגשמה ובשנת 2007 יצא לאור אלבומם השני, Blackfield II . האלבום יצא בחברת התקליטים היוקרתית Atlantic Records.