תקנות ההגנה (שעת חירום)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 הן דבר חקיקה של שלטונות המנדט הבריטי שנעשה בשנת 1945, כדי לתת בידה של ממשלת המנדט כלי למלחמה במחתרות העבריות והערביות שפעלו בארץ ישראל. עם קום המדינה הפכו תקנות אלה, כמו מרבית החקיקה המנדטורית, לחלק מספר החוקים של מדינת ישראל, אך פרקים אחדים שלהן בוטלו (הפרק שכלל את חוקי הספר הלבן של 1939 בוטל כבר בפקודת סדרי השלטון והמשפט).

בעת התקנתן חלו התקנות על כל שטחה של ארץ ישראל, וכיוון שלא בוטלו בשטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, הן ממשיכות לחול גם בשטחים אלה.

נושאים עיקריים בתקנות אלה:

הסמכות להקים ולהפעיל בתי משפט צבאיים (שיש להבחין ביניהם ובין בתי דין צבאיים).
הסמכות להקים ולהפעיל צנזורה צבאית.
פיקוח בשעת חירום על כלי רכב מנועיים.
כלים לטיפול ב"התאחדות בלתי-מותרת".
סמכות להגביל את חופש התנועה של אדם, כולל הפעלת מעצר מנהלי. במסגרת סמכות זו פעל הממשל הצבאי על ערביי ישראל.
סמכות להחרים בתים ולהרוס אותם (מכוחה נעשית הריסה של בתי מחבלים).
איסור לבישת מדים על ידי מי שאינו זכאי לכך. העונש המרבי על עבירה זו הוא מאסר עולם.

השופט בדימוס חיים כהן חיווה דעתו על תקנות ההגנה (שעת חירום):

כיאה למדינת משפט, כאמור, ראתה ממשלת המנדט חובה לעצמה להשתית את כל מעשי הדיכוי על וכל דרכי הסתירה מעקרונות המשפט הפלילי והדיוני, על חוק כתוב וחתום: מה שיצא מתחת ידיה הוא 'חוק' אשר כל אנשי המשפט בארץ ישראל הוקיעוהו כלגיטימציה פסולה של אכזריות, רודנות ויתר סימני ההיכר של מדינה פשיסטית. אלא התקנות הללו, ברובן עומדות בתוקפן בישראל. (חיים ה' כהן, המשפט, מוסד ביאליק, 1991).