תפוחים מן המדבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תפוחים מן המדבר הוא סיפור קצר מאת הסופרת סביון ליברכט. הסיפור פורסם לראשונה בשנת 1986 בקובץ סיפורים הנושא אותו שם (הוצאת ספריית פועלים). הסיפור עובד על ידי ליברכט למחזה, המוצג בתיאטרון בית ליסין מ-2006.

[עריכה] תמצית העלילה

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

הסיפור מתרחש במשך יממה אחת, ועוסק בנסיעתה של ויקטוריה אברבאנל, אישה שומרת מצוות משכונת "שערי חסד" שבירושלים, אל קיבוץ "נווה מדבר" שבנגב כדי להחזיר לדרך הישר את בתה, רבקה, שעזבה את בית הוריה כדי לגור עם בחיר לבה, דובי שמו, מבלי שהתחתנה עמו. במהלך הסיפור מוצגות מחשבותיה של האם, המאפשרות גישה אל עולמה הפנימי. היא מגיעה לקיבוץ עם תחושה גדולה של כעס על התנהגות בתה, אך לאחר שהיא מבינה את חשיבות האהבה, היא אינה רוצה עוד להפריד בין בני הזוג ואינה חפצה להחזיר את רבקה הביתה. היא חוזרת לירושלים עם שק תפוחים שקיבלה מדובי.

פרטי עלילה ("ספוילרים") לא יופיעו בהמשך.

[עריכה] ניתוח הסיפור

הסיפור מציג שינוי פנימי של הדמות הראשית, שבמהלך הביקור בקיבוץ מבינה מהי אהבה אמיתית. כמו כן, הסיפור מותח ביקורת על יחסו של המגזר החרדי לנשים.

כשוויקטוריה נוסעת באוטובוס לקיבוץ היא חושבת כיצד תגיב כשתראה את בתה. היא שוקלת האם לצעוק עליה ולמשוך אותו בכוח החוצה מהקיבוץ, או שמא לנסות לדבר אל לבה ולהסביר לה את כללי הצניעות. במהלך הנסיעה מתגלה דבקותה באמונה ובחוקיה: היא מקפידה על הופעה דתית שמרנית. לראשה מטפחת המכסה את שיער ראשה. היא נזכרת כיצד רבקה הכירה את דובי, שהיה קצין בצבא שהביאוהו להסביר בפני בנות על שירות בנות דתיות בצבא. רבקה ודובי שמרו על קשר, "ובגיל שמונה-עשרה קמה ונסעה אליו אל המדבר".

כאשר היא מגיעה לקיבוץ היא מופתעת מאוד לראות את רבקה, אותה לא פגשה במשך כחצי שנה. רבקה לובשת מכנסים קצרים ושערה קצוץ – מראה חיצוני שאינו מאפיין אישה בעולם הדתי. ויקטוריה חושבת שרבקה מעולם לא הייתה יפה, ואף שהיא מפגרת ואומללה. ניכר על פניה של רבקה שהיא מאושרת והדבר משמח את ויקטוריה. הן נכנסות לחדר של רבקה ובו נמצא דובי. הוא מקבל את ויקטוריה בסבר פנים יפות, מביא לה אוכל בצלחת פלסטיק חדשה (מתוך כבוד לשמירת כשרות), קורא לה "אמא" ונוהג בה באדיבות. האושר של רבקה ויחסו של דובי משפיעים על ויקטוריה והכעס שבלבה דועך. דובי מספר לרבקה כיצד הוא מגדל תפוחים בזבל אורגני, וכן שהוא קרוי על שם סבו שנרצח בשואה (סביון ליברכט היא בת לניצולי השואה, ולכן יש חשיבות להזכרת השואה בסיפוריה). הם הולכים לסעוד יחד בחדר האוכל.

בלילה ישנה ויקטוריה בחדר שהכינו לה רבקה ודובי, וחולמת חלום. בחלום היא רואה גב של אדם הקוטף תפוחים מעץ הדעת בגן עדן. התפוחים משתנים בידו לאחר קטיפתם לאבני חן יפות ושערו בוער כלהבה. האיש שהופיע בחלומה מייצג הן את אהובה של רבקה, דובי שמגדל תפוחים בקיבוץ בזבל אורגני, והן את אהובה של ויקטוריה מן העבר, משה אלקיים, בנו של הצורף, שעמו החליפה מבטים בבית הכנסת כשהייתה בת 15. כאשר היא מתעוררת מהחלום חל בה תהליך של שינוי פנימי. היא מבינה שהיא חייה את כל חייה ללא אהבה, מאחר שנישאה לתלמיד חכם, שאול אברבאנל, על מנת לרצות את אביה, ולא חוותה מערכת יחסים עם אותו משה אלקיים. היא מבינה שבתה השיגה משהו מאוד חשוב בחייה והיא אהבת אמת, דבר שוויקטוריה לא תדע בחייה. היא מאשרת את הישארותה של רבקה בקיבוץ עם דובי, וחוזרת לירושלים עם שק תפוחים שקיבלה ממנו.

כמו החלום של ויקטוריה, שמסמל אהבת אמת, כך גם התפוחים שקיבלה מדובי מסמלים אהבת אמת. בנסיעתה לקיבוץ היא אכלה תפוח מר שמסמל את חייה. חיים של כניעות וצייתנות לחוקי הדת ולבעלה, חיים ללא אהבה. ויקטוריה רוצה להגיש לבעלה שאול את אותם תפוחים, שאולי "יטעם" קצת בחייו מהי אהבת אמת, והזוגיות בין השניים תשתפר. ויקטוריה שוקלת מה תספר לבעלה ולאחותה ובאילו מניפולציות תשתמש לשם התחמקות נאותה מהשאלה מדוע לא חזרה עם רבקה מהקיבוץ. ניתן להסיק שהיא נסעה לקיבוץ בשליחות בעלה, וכן העובדה שלא ראתה את רבקה במשך תקופה ארוכה נובעת אף היא מהיותה תחת מרות בעלה שהתנגד לכך.