תירבות צמחי בר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

החיטה הייתה אחת מהצמחים שתורבתו לראשונה, כ10,000 שנה לפני הספירה. חיטת הבר הידועה בשם "אם החיטה" נמצאה בארץ ישראל על ידי אהרון אהרונסון ליד עמק החולה.

באפונת הבר קיים מנגנון הפצת זרעים, באמצעות תרמיל המתפתל סביב עצמו, מתבקע וזורק את הזרעים למרחק של כ-3-4 מטרים. מנגנון זה איננו קיים באפונת הגינה, מכיוון שלא עלה בקנה אחד עם איסוף מסודר שהחקלאים רצו בו. בתמונה אפונה מתורבת.

תירבות צמחי בר הוא התהליך שבו בני האדם שיפרו צמחים כדי שיתאימו לצורכיהם באמצעות ברירה מלאכותית של מוטציות של הצמחים.

רוב הפירות והירקות שבני האדם משתמשים בהם היום היו שונים כאשר גדלו בטבע באופן אבולוציוני. האדם שפגש צמחי בר שונים תירבת אותם במטרה לשפר אותם שיתאימו לצרכיו. פירות הבר היו קטנים, לא טעימים ואף רעילים, ובעלי תכונות נוספות שלא היו נוחות לגידול על ידי האדם כמו מנגנון הפצת זרעים (למשל אצל אפונת בר בצורת פיצוץ) או מנגנון הבשלה מודרג. חלק מתכונות אלו היו מנגנוני הגנה שהצמחים פיתחו לשם עמידותם ושרידותם. האדם שאף לשפר את הצמחים, כדי שיחזירו את המאמץ שבגידול הצמח. שיפור תכונות הצמח נעשה בדרך של ברירה מלאכותית של הצמח, בדרך של איתור וגידול צמח מוטנטי שנושא תכונות רצויות.

באמצעות התירבות היה אפשר לבודד תכונות לא רצויות ולשפר תכונות קיימות כמו גודל הפרי כמו בתפוח, בתירס ובזית. חלק מהצמחים כמו העגבנייה, תפוח האדמה, החציל והשקד היו מרירים או רעילים ובמהלך תירבותם נמצא צמח שבפירותיו לא קיים הגן של המרירות, ובודדה תכונה זו. תפוקת השמן הוגדלה בזית המתורבת יחסית לזית הבר. מצד שני במהלך התירבות איבדו הצמחים את העמידות למחלות, מזיקים ותנאים קשים אחרים כמו סבילות טמפרטורה קיצונית ותנאי מליחות, וגם הערך התזונתי ירד.

התירבות החל כבר כ-10,000 שנה לפני הספירה באפונה, בחיטה ובשעורה, שמחזור גידולם קצר ונמשך מספר חודשים, ולכן קל לבודד את התכונות הרצויות. צורת גידול זו יכלה להתאים לנוודים שעוברים ממקום למקום. בשלב התירבות הבא, בסביבות 4,000 לפני הספירה, תורבו עצי פרי שניתן להצמיחם מזרעים או ייחורים כמו זית, גפן, תמר, תאנה ורימון. בצמחים אלו תקופת נתינת הפרי התארחה למספר שנים והתאימה לחקלאים שהתיישבו בישובי קבע. בשלב השלישי תורבו עצים שמצריכים הרכבה כמו תפוח, אגס, דובדבן ושזיף. ההרכבה הייתה טכניקה שהתפתחה מאוחר יותר ודרשה מומחיות רבה. בתקופה הרומאית תורבו רוב הצמחים האחרים המוכרים לנו. בימי הביניים תורבתו הפטל ותות השדה. ישנם צמחים כמו אלון שלבלוטיו ערך תזונתי רב, שעד היום לא תורבתו, עקב קשיים שונים.

התירבות לא הוגבל לצמחי מאכל בלבד. גם צמחים ששימשו את בני האדם ככותנה תורבו. במהלך תירבות הכותנה נבחרו צמחים בעלי סיבים וגבעולים ארוכים וישרים. לעתים היו בעלי חיים שהפריעו לתירבות כמו ציפורים במקרה של תות שדה, וסנאים במקרה של אלון.

המזרח התיכון היה בעולם העתיק מוקד חשוב של תירבות צמחים ובעלי חיים. גם צמחים שתורבתו במערב אירופה, מקורם היה במזרח התיכון. הבוטנאי והאגרונום אהרון אהרונסון התפרסם כאשר גילה בשנת 1906 את חיטת הבר ('אם החיטה'), בעמק החולה ליד ראש פינה. תגליות ארכאולוגיות בכרמל וצפונית לים המלח מעידות כי גם זית הבר גדל אף הוא בארץ ישראל. גם שעורה וקיטניות כמו אפונה ועדשים תורבתו באזור זה. החימצה תורבתה בדרום טורקיה. הרימון גדל בר דרומית לים הכספי, התפוח במרכז אסיה, וגפן הבר באזור שמצפון מזרח אפגניסטן ועד מרכז טורקיה. לעומת זאת ירקות כמו העגבנייה, תפוח האדמה והתירס תורבו בדרום אמריקה.

זיהוי של הורה הבר נעשה באמצעות דמיון צורני (כמו גודל, צורת הזרעים וצבעם, צורת הפרחים וצבעם) וקרבה גנטית (מספר וצורת כרומוזומים דומה). ניתן להכליא בין שני הטיפוסים, המתורבת והבר, והם נותנים צאצאים פוריים.

לעתים במהלך התירבות אבדו תכונות טובות ונפגעה האיכות התזונתית של הצמח. למשל בחיטה כמות החלבונים, הברזל והאבץ ירדה. במקרה זה חוקרים ישראלים ואמריקנים הצליחו לבודד את הגנים המעורבים בכך, וכיום ישנה תוכנית להעשיר מחדש את החיטה המתורבתת בתכונות החיוביות שאבדו לה.