שיחה:תורת ההוויה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מי שטבע אימרה פילוסופית משמעותית בנוגע לקיום היה רנה דקארט שטען "אני חושב משמע אני קיים". משמעותו בקיצור היא כי בכל נוכל להטיל ספק (ייתכן והכל נדמה לנו, והחוויות הן אך ורק תוצר של מחשבותינו), בשל חוייותינו החושיות של העולם. ברם, דבר יחיד שאוכל לבטוח בקיומו הוא אני (קיומי מובטח מעצם מחשבתי). אך, לטענתי, דקארט חטא לעיקר. שאלת הקיום הטרידה את מנוחתו והוא ניסה למצוא הוכחה לשאלה במה יוכל לבטוח שקיים, אך השאלה אינה במקומה. מדוע יש לתהות בנוגע לקיום? האם קיום פיזי, בעולם הארצי הוא קיום אמיתי? ומה לגבי חוויה חושית שאינה "אמיתית", האם אינה קיימת? ומדוע הקיום שלה משמעותי פחות מהקיום של מי שיוצר אותה? השאלה שעולה מן הדיון היא מהו קיום, והאם זה בכלל חשוב. לטענתי, שאלת הקיום אינה חשובה, והיא תוצאה של הנחות יסוד אנושיות מוטעות, העולות מהתרבות והשפה. בני האדם אובססיביים לגבי קיום, ולכן הם שואלים מה קיים ומה אינו, כשלמעשה הכל קיים! נסו למשש רעיון זה במחשבתכם.. וכל מה שאינו קיים אין לנו גישה אליו. מתוך חוסר יכולתנו לקיים דיון בקיום, מפני שהקיום הוא אחד מחוקי המשחק שאנו כפופים לו, אנו מבינים כי שאלת הקיום אינה רלוונטית לחיינו לחלוטין. --Moranh 08:40, 20 יולי 2004 (UTC)

מה זאת אומרת לא רלוונטית?!

איזה שאלה יכולה להיות יותר רלוונטית? איך אדם יכול לחיות לפי דברים שהוא אינו בטוח בהם?

הבעיה בראיות/חוויות חושיות היא שאנחנו לא יכולים לסמוך עליהן שיהיו קונסיסטנטיות, ולא "יעבדו" עלינו. קוסמים משתמשים בעקרון זה כל הזמן בעת מעשי "אחיזת עיניים" - אנחנו רואים דברים שאנחנו יודעים שאינם קיימים. נזכרתי עכשיו בהרצאה אחת שהייתה לנו בכיתה ו', בה שאל אותנו המרצה - כאשר אנחנו שמים כפית בכוס מים חוש הראיי שלנו גורם לנו להאמין שהיא נשברת, אבל חוש המישוש טוען בנחרצות שהיא עוד שלמה => אחד מהם טועה! אז איך ניתן לסמוך על תחושותינו בבטחון? יובל מדר 09:48, 20 יולי 2004 (UTC)