תאגוד בתי חולים ציבורים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: נראה כמו מחקר מקורי, אין שום סימוכין. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בשנים 1991-1990 פעלה ועדת נתניהו, שקבעה בין השאר שלשה עיקרים לשינוי מערכת הבריאות. האחד חוק ביטוח בריאות ממלכתי, השני תאגוד בתי-חולים והשלישי רה-ארגון של משרד הבריאות. המטרה המוצהרת של תאגוד בתי-החולים הייתה ליצור אוטונומיה לבתי-החולים, המגלגלים תקציב בן מיליארדי שקלים ומהווים חלק ניכר בהוצאה הלאומית לבריאות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי הסדיר תחומים רבים במערכת הבריאות, אולם אחד התחומים שלא הוסדר הוא עניין מעמדם הפורמלי והמעשי של בתי-החולים.

ההתחלה הייתה במתן אוטונומיה ניהולית במסגרת נציבות שירות המדינה, כאשר בתי-החולים הפכו ליחידות סמך. אולם מאז נעצר התהליך מסיבות שונות, בהן גם התנגדותו של משרד האוצר למתן אוטונומיה תקציבית. משרד האוצר מוטרד מההתייקרויות ומהעלות האדירה של מערכת הבריאות ולכן מעדיף להשאיר בשליטתו המלאה את המערכת כולה ^{[דרוש מקור]} ובמיוחד את בתי-החולים, למרות החסרונות שבכל שליטה מרכזית כגון סרבול, פיגור בפיתוח המערכת ועוד. המסקנה היא שכיוון תאגוד בתי-החולים לא מומש. האוטונומיה של בתי-החולים קיימת רק על הנייר ואין אפשרות להתקדם בתהליך, עד שתמצא הדרך לשיתוף פעולה עם האוצר. אוטונומיה חייבת לכלול את כל בתי-החולים, כדי שתימנע תחרות לא הוגנת.

[עריכה] החלטה על תאגוד בתי החולים הציבוריים בישראל

החלטה על תאגוד בתי החולים נבעה מהמשברים שאירעו במערכת הבריאות בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. אחד ההסברים למשברים אלו מתייחס למדיניות התקציב של שירותי הרווחה על ידי הממשלות באותה תקופה. מדיניות זו גרמה להקטנה מתמשכת ומשמעותית של מימון מערכת הבריאות הציבורית מתקציב הממשלה, יחסית למקורות המימון האחרים.

[עריכה] יתרונות תאגוד בתי חולים בישראל

• שחרור משרד הבריאות ומרכז קופ"ח מתפקיד ניהול בתי-החולים, כדי למלא ביתר יעילות את תפקידיהם. תפקידם יהיה קביעת מדיניות, תכנון, פיקוח ובקרה.
• מתן תמריץ להתייעלות של מערכת האשפוז, כתוצאה מתחרות אמיתית בין בתי החולים, עם פיקוח ובקרה של הנהלת האזור על איכות השירותים למבוטחים. בתי-החולים יעברו תהליך של ביזור, תגבר התחרות ועל ידי כך יתאפשר:
• שיפור יחסי העבודה בבתי-החולים.
• שיפור השירות למבוטחים ושיפור באיכות הטיפול.
• קיצור תורים לאשפוז.
• איזון תקציבי.
• הגברת המוטיבציה והתגמול לעובדי המערכת הרפואית, ללא מגבלת הסכמי שכר קיבוציים המחייבים את המערכת הממשלתית.
• שילוב בתי-החולים במסגרת כלל השירותים בקהילה. יהיה בכך משום תמריץ להעברת שירותים אמבולטוריים מבית-החולים לקהילה, אגב הקפדה על רצף טפול בחולים.
• התרת שילוב שירות רפואי פרטי ברפואה הציבורית (שר"פ) תוך הפרדה חדה בזמן ובמקום. השר"פ יכלול את כל פעולות בית-החולים, האבחוניות, האמבולטוריות והאשפוזיות.

[עריכה] התאגוד כיום

ניתן לומר כי יישום התאגוד נכשל. קיים כיום מצב של "תאגוד זוחל" או "תאגוד חלקי" של מערכת הבריאות. בתי החולים אכן עשו שינויים אסטרטגיים בעקבות הרפורמה במערכת הבריאות, אולם נשאלת השאלה באיזו מידה השינויים שהתרחשו בבתי החולים היו תגובות אסטרטגיות לרפורמה במערכת הבריאות, האם בתי החולים עשו שינויים אסטרטגיים בתגובה על לחצים של הסביבה הלאומית והמקומית שאותם יזמה הממשלה או שבתי החולים היו מכוונים להשגת היעדים הכלכליים (תל-השומר, לדוגמה). אנו רואים למשל שהדרישה לקדם את איכותה טיפול באה בשלב מאוחר יותר לאחר דרישת משרד הבריאות כשקודם היעד היה כלכלי. אנו רואים שהרפורמה במדיניות הצליחה ליצור לחצים על בתי החולים להיות יותר יעילים, לפתח משאבים ממקורות מקומיים ולנקוט צעדים לשיפור איכות הטיפול. בבתי החולים הממשלתיים אנו רואים שהמנהלים נתקלו בקושי לשלב בין הדחף ליעילות כלכלית ובין שימור ושיפור איכות הטיפול ולפעמים יש פעולות חיסכון שאף פוגעות באיכות הטיפול כמו למשל הלחץ לקצר את השהות הממוצעת של החולים במחלקות כדי להגדיל את נפח החולים מביא לעומס רב שמקשה על עבודת הצוות ועלול גם לגרום לפגיעה בחולה.

נראה גם שמשרד הבריאות לא השקיע מאמצים איך לנהל את תהליך השינוי והתמקד בעיקר בתכנים כלכליים, משפטיים ומבניים של השינויים. לא ניתן מספיק מידע להנהלות בתי החולים איך ליישם את שינויים והם לא שותפו בהיערכות לקראת השינויים.

הייתה התנגדות גדולה של העובדים ושל הארגונים לתהליך התאגוד. הארגונים חששו לחוסנו הכלכלי של התאגיד, שבמידה והתאגיד ייפול הרי העובדים יאבדו את מקום עבודתם ואת הביטחון הכלכלי. הארגונים חששו גם לאבד את מעמדם שהוא חזק והם עשו הכול כדי להשפיע על כיווני התפתחותו של התאגיד ושאפו להיות מעורבים בצורה ממשית בניהול התאגיד. היו גם ניגודי אינטרסים בין המגזרים השונים של העובדים, בעיקר מצד האחיות. ב-1992- הוצא צו מניעה על ידי בית הדין לעבודה מנציגויות העובדים המנהליים והסיעודיים. דבר זה הקפיא למעשה את מהליכי התאגוד. התנגדות העובדים הייתה קשורה בתקופה זו להיעדר הסכמה על מעמדם ותנאי עבודתם אם יעברו למעמד של עובדי תאגידים. המשא ומתן נוהל באווירה של חוסר אמון בין הצדדים. בסוף 1993 ניתן על ידי בית הדין לעבודה פסק דין שהווה אור ירוק להמשך תהליכי התאגוד.

עד סוף שנת 1995 לא הועברו לבתי החולים שתאגדו, אלא סמכויות מועטות ומוגבלות ביותר בתחומי שכר, יחסי עבודה וניהול נכסים. אחת הסיבות העיקריות הייתה שהמשא ומתן שנוהל עם נציגויות המגזרים השונים של העובדים במערכת הבריאות הציבורית כולל האחיות ועובדי המנהל והמשק לא עלו יפה ולא סוכמו.

התאגידים שהוקמו עדיין אינם פועלים כישויות כלכליות עצמאיות, עדיין לא נקבעו חוקי עבודה לעובדי התאגידים ולכן אין עובדים המועסקים על ידי התאגידים. אין לתאגיד תקנוני פעולה.

בתי החולים הממשלתיים רחוקים עדיין ממצב שבו הם מסוגלים תקנונית ויכולים מעשית להפעיל את מדיניות משרד הבריאות שלפיה לא יהיה המשרד אחראי יותר לניהולם ולאספקה ישירה של שירותי אשפוז לתושבים. החלופות למדיניות יכולות להיות: המשך המצב הקיים שהוא תאגוד חלקי או השלמת תהליך המעבר של בתי החולים הממשלתיים לתאגידים או הקמת רשות אשפוז ממלכתית ריכוזית.