שנאה עצמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שנאה עצמית היא אי-שביעות רצון בולטת של אדם מעצמו. הביטוי נפוץ גם (ואולי בעיקר) ביחס לאי-שביעות רצון בולטת של אדם מקבוצה חברתית שאליה הוא משתייך. שנאה עצמית אתנית, למשל, מתבטאת בביקורת חריפה שאדם מביע כנגד קבוצת המוצא שלו. שנאה עצמית יכולה לנבוע מכך שהאדם רואה בעצמו או בקבוצתו תכונות שליליות שהוא לא יכול להזדהות איתן, או שהוא בז לעצמו או לקבוצתו כתוצאה מכישלון מתמשך. לעתים השנאה יכולה לנבוע מהפנמת היחס של אחרים כלפיו. שנאה עצמית עלולה להוביל לתסביכי נחיתות. כמוכן, השנאה העצמית עלולה להביא לדיכאון, בדידות, ייאוש, פגיעה עצמית וכדומה.

פסיכולוגים אינם נוטים להשתמש בביטוי זה, ולתיאור התופעה שהוא עוסק בה הם מעדיפים את הביטוי "הערכה עצמית נמוכה". הביטוי משמש פעמים רבות בוויכוחים, לשם תיאורם של אדם או קבוצה במתקפות אד הומינם עליהם, ובישראל מרבים להשתמש בו אנשי ימין בביקורתם על אנשי השמאל.

[עריכה] היווצרותה של שנאה עצמית

התבססות של שנאה עצמית באה מרצון של אדם להתקבל לקבוצה חברתית שונה משלו, שהוא רואה בה קבוצה מועדפת. לדוגמה, בתקופת ההשכלה רצו היהודים המשכילים, שבאו במקור מחברה ותרבות יהודית, להיות חלק מהחברה הגרמנית. הקבוצה שהאדם מעוניין להתקבל אליה, דורשת כתנאי קבלה את התנתקותו מהשוני, המתבטא במובנים שונים כגון: שפה, לבוש, התנהגות, תכונות נפש, קוד גנטי. לעתים מוצג שוני זה בצורה בוטה, כדוגמת הצגתם של היהודים:

דת נחותה, שפת סתרים, לבוש שונה, אפיון חיצוני – חוטם גדול, כיעור; תכונות נפש שליליות כמו גזלנות, קבצנות ועוד. המיתוס הופך לזהות של הזר בעיני הקבוצה ולכן הזר מקבל אותו. התבטאות יפה לקבלת מיתוס אנו מוצאים אצל אוטו ויינינגר: " ... יש להם רק אמונת–הבל פרועה ומאגיה פרשנית, הקרויה "קבלה". המונותאיזם היהודי אין בינו ובין האמונה האמיתית באלוהים שום נקודת מגע ...".

הזר חושב, שאפשרי להתקבל לקבוצה ולהיות חלק ממנה. אולם המחשבה הזאת נובעת מהאשליה: כל אחד יכול לקחת חלק פעיל בקבוצה אם יציית לחוקים, שמגדירים את הקבוצה. למה זו אשליה? מכוון שהקבלה של הזר לקבוצה בלתי אפשרית כל עוד בקבוצה קיימת דעה: כמה שאתה רוצה להידמות לי כך אני יודע שאני יותר טוב מימך, מכאן אני מכיר בערך האמיתי של הכוח שלי והנחיתות בכוח שלך, כי אתה המבקש להיות מקובל עלי.

הזר והקבוצה מבקשים להשתלב. הזר מבקש להוציא את התדמית של חוסר הכוח. הקבוצה מקבלת את רעיון ההשתלבות, אבל כדי לשמור על עליונותה משאירה את התדמית של חסר הכוח בדמות הזר. כיוון שהזר מגדיר את הקבוצה כמאשרת את זהותו, הוא מגיע למסקנה: מאחר שאין בי את היכולת להידמות, אולי אני באמת שונה. למה הזר מקבל על עצמו דעה שלילית? כאשר הזר מבקש להידמות ולהזדהות עם אלו שהגדירו אותו כזר, הוא מקבל את הערכים חברתיים וגישות שלהם. כלומר, כאשר הזר מקבל את הגישות הללו, הוא עמד בקריטריונים שהקבוצה העמידה מולו, אבל עדיין לא מקובל בעיני הקבוצה. מכוון שהמצב האידאלי לזר הוא אי הימצאות הגורם הזר בתוכו – מצב זה לא ניתן להשגה.

לאחר התהליכים המתוארים מתרחש תהליך חדש ומסוג אחר. תת הכרה של הזר חש בדחייה ובעקבות זה הוא מקרין את חוסר הביטחון החוצה. הקבוצה מרגישה את החולשה של הזר. דבר זה מדגיש את השוני ביניהם וכך המכניזם של הסטריאוטיפ סוגר מעגל. זאת אומרת הדגשת השוני שמקבל הזר מהסביבה גורמת לו לחוסר ביטחון ואיבוד כוח מול הקבוצה ולכן הוא מרגיש מאוים. מכאן נובע שילוב תת הכרתי של הדחייה עם הגדרה השוני, מה שיוצר הרגשה של קשר כפול לשני העולמות. הזר מגיע למסקנה שאם הקבוצה צודקת בהגדרתו – וודאי יש בו משהו אשר מטבעו שונה. הזר מחפש את השוני הטבעי הקיים בו (לפי דעתו). החיפוש מתבצע בזהות, שהדביקה לו הקבוצה וכך הזהות הזו הופכת להיות דומיננטית מכוון שרק בה הוא עוסק. במילים אחרות הקול של הקבוצה נשמע מתחת לעורו של הזר, הזהות העצמית האמיתית מתרסקת ונצרת הזהות של הזר החדש - התוצר הסופי של התבטאות השנאה העצמית.