רבקה גובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבקה גובר (1902 - 1981) פעילה חברתית ואשת חינוך ישראלית, שכונתה בשם "אם הבנים" לאחר ששכלה את שני בניה.

גובר נולדה למשפחת איכרים ענייה באוקראינה. היא הייתה תלמידה מצטיינת ועזרה למשפחתה בעבודת האדמה. ב-1921 נישאה למרדכי גובר ועלתה עמו ארצה. היא עבדה כמורה ברחובות, ולאחר מכן היו בני הזוג ממייסדי המושבים כפר ביל"ו וכפר ורבורג. במלחמת העולם השנייה שירתה בצבא הבריטי.

גובר שכלה את שני בניה, צבי ואפרים, במלחמת השחרור תוך שלושה חודשים. בשנות החמישים והשישים היא כונתה "אם הבנים" כאשר הפכה בעיני רבים בעם לסמל של אם שכולה שאינה נותנת ליגונה לגבור עליה ופועלת ללא הפסק למען החברה את הכינוי הדביק לה דוד בן-גוריון, שהתכתב עמה בחום.

היא הפכה למדריכת עולים וסייעה רבות לקליטתם, כמורה במעברת קסטינה, כמנהלת בית ספר וכמתנדבת. באמצע שנות החמישים הייתה ממייסדי מושבי העולים בחבל לכיש, והקימה שם מערכת חינוך.

היא פרסמה גם מספר ספרים, בהם: "האחים", "אל משואות לכיש", "מורשה להנחיל" ו"רק שביל".

גובר היא זוכת פרס ישראל תשל"ו (1976) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

המושב כפר אחים, בו התגוררה בזקנתה, נקרא על שם שני בניה. בסוף ימיה התגוררה בבית אבות בתל אביב, שם שמה קץ לחייה בקפיצה מקומה גבוהה. היא נטמנה לצד בניה.

[עריכה] הערות שוליים