קרב חדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מערכת חדשה ("אדסה") התנהלה בין הממלכה הסלאוקית לצבא יהודה בפיקודו של יהודה המכבי ב-161 לפנה"ס והסתיימה בניצחון המכבים ובהסרת האיום הצבאי הסורי על ירושלים.

תוכן עניינים 1 רקע פוליטי 2 היערכות הכוחות 3 פרוץ הקרב 4 תוצאות הקרב

[עריכה] רקע פוליטי

ליסיאס, שליט הממלכה הסורית-סלאוקית בפועל ואפוטרופוס המלך הינוקא אנטיוכוס החמישי, הצליח לדחוק את רגליו של פיליפוס (שותפו להנהגה בממלכה) ולהביסו, אולם דמטריוס הראשון, בנו של סלאוקוס הרביעי, משך אליו את הצבא ותפס את כס המלוכה, כשהוא דואג להמית את אנטיוכוס החמישי ואת ליסיאס (162 לפנה"ס).

דמטריוס, שנודע כמלך תקיף השואף לחולל סדר בממלכתו, נעתר לטענותיה של משלחת אלקימוס, הכהן הגדול המתיוון, והמתיוונים, שטענה כי יהודה המקבי מטריד ומסכן את המתיוונים ואת תומכי המלך.

כתגובה, מינה דמטריוס את ניקנור למושל יהודה ושיגר לאזור את המצביא בקכידס, כשהמטרה הייתה לחזק את הנהגתו של אלקימוס ולכופף את סמכותו ומעמדו של יהודה המקבי.
בואם של ניקנור ובקכידס ליהודה ועימם אלקימוס וכניסתם לירושלים חוללו מפנה דרמטי באירועים. בפעם הראשונה התפלג המחנה של מתתיהו לשתי קבוצות: הסופרים והחסידים תמכו באלקימוס, הן משום שהשתייך, בשונה ממנלאוס קודמו, לבית כהונה מקובל ורשמי, והן משום שהיהודים זכו לאוטונומיה גם דתית וגם מדינית והגיעו להישגים נאים, ועל כן אין טעם להמשיך במרד. לעומתם תמכו המקבים בכהונה ממשפחת צדוק בלבד ופקפקו ב"כוונות הטובות" של בקכידס, ניקנור ובעיקר אלקימוס. יהודה ואנשיו עזבו את ירושלים והתכוננו לבאות.
אלקימוס, שבטח בסיוע הסלאוקי, החל לפגוע במתנגדיו, ובעיקר בתומכי יהודה המקבי. צעד זה גרם להתלקחות דמים בין שני המחנות. אלקימוס פנה לדמטריוס בבקשת עזרה וזה האחרון הורה לניקנור להתערב ולהפעיל נגד המורדים את צבאו.
תחילה, בחלקת לשון, ביקש ניקנור לקנות את לב יהודה, כדי להפילו בפח ולרסק את כוחו הצבאי, אך יהודה לא התפתה להאמין להצעותיו, מה עוד שהמורדים הביעו באופן נמרץ את דעתם נגד התערבות זרה במינוי הכהן הגדול.

[עריכה] היערכות הכוחות

המערכה הצבאית בין שני הצדדים הייתה בלתי נמנעת והיא התקיימה בשנת 161 לפנה"ס במקום הנקרא "חדשה" (וביוונית אדסה) ממזרח לבית חורון, כ-7 ק"מ ומחצה מירושלים.

"ויצא ניקנור מירושלים ויחן בבית חורון ויבוא לקראתו צבא ארם" – כך מעיד בעל מקבים א' (ז' 39) ומתכוון לכך שניקנור יצא מהחקרה – המצודה ההלניסטית שבירושלים – כשפניו ל"צבא ארם" – לקבלת פני תגבורת סורית-סלאוקית שזרמה מהצפון, מאנטיוכיה. ניקנור נערך לקרב בבית חורון, כאשר משם, מן הגבהים יוכל להקשות על הכוח המקבי לפגוע בתגבורת שעשויה להעפיל לכיוונו, אם כי בעל מקבים ב' מתעלם מאיזכור כוחות התגבורת העולים לכיוון בית חורון.

יהודה המקבי חנה בחדשה ותחת פיקודו היו 3,000 חיילים כעדות בעל מקבים א', אם כי הסברה המקובלת שכוחותיו מנו הרבה מעבר לכך.
יהודה נמנע מלתקוף את הצבא הסלאוקי במעלה בית חורון. לכך ייתכנו מספר סיבות: בשל הקשיים הטופוגרפיים של דרך מפותלת, צרה ובמגמת עליה, מכיוון שבטח ביכולותיו ובכוחו המספרי ואולי מפני שהיה מצויד כראוי ולא חשש לתקוף את הסלאוקים בגזרה מישורית.
יהודה התפלל יחד עם כוחותיו ויחד בקשו את עזרת האל, תוך כדי שימוש במודל מיתולוגי של נסי האל במקרא, ובמקרה זה הוזכרה פרשת מצור סנחריב על ירושלים בתקופה האשורית, כשמלאך ה' היכה באשורים הצרים. איזכור אירוע זה נועד להפיח אומץ לב בקרב הלוחמים המקבים, כפי שהתחולל בקרבות קודמים כמו באמאוס, ועל כן פנה יהודה לאלוהיו ובקש ממנו כי כמו שנפגעו הכוחות האשוריים "כן תיגוף את המחנה הזה לפנינו היום" (מקבים א' ז' 42).
שני הצבאות נערכו זה מול זה בשלושה עשר בחודש אדר ובעל מקבים ב' מתאר את היערכות הצבא הסלאוקי במלים אלו: "ובהיערך הצבא, והחיות (הפילים) הוצבו בצד הנכון, והפרשים נערכו באגפים ..." (טו, 20). המחקר המודרני מטיל ספק בעצם נוכחות הפילים בהתמודדות הנדונה ומציע כי מדובר בתיאור סכמאטי של המערך ההלניסטי ההתקפי הקלאסי.

[עריכה] פרוץ הקרב

בעל מקבים ב' מנדב פרטים רבים יותר מאשר בעל מקבים א' בהתייחס למערכה הנדונה, וכך הוא מוסר: "ולוחמי ניקנור צעדו לקול חצוצרות ותרועת מלחמה, ואנשי יהודה לקול קריאות ותפילות אסרו את המלחמה עם האויבים, ונלחמים בידיהם ומתפללים אל האלוהים בלבותיהם" (טו, 27-25).

ניקנור, שפרץ בראש צבאו, נפל ראשון בקרב, ויש להניח כי המהלך נבע מהוראתו הטקטית של יהודה המקבי לאתר מיידית את המפקד היריב, לנטרלו ובכך להמם את צבאו ולהביא למכת ניצחון ראשונה. ואכן כך היה. צבא יהודה היה גדול בהרבה מזה של ניקנור, מה שהביא, לנסיגת הכוח הסורי ולמנוסתו. החיילים הסלאוקים השליכו מעליהם את נשקם כדי להקל על מנוסתם החפוזה.

[עריכה] תוצאות הקרב

הכוחות הסלאוקים הנמלטים עשו דרכם לכיוון גזר שהיה מבצר סלאוקי כשלושים ק"מ ממורד בית חורון. צבא יהודה שדלק אחריהם הסב להם אבידות קשות, "ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויכתרו אותם (את הסלאוקים הנסים) ויפנו אלה נוכח אלה ויפלו כולם בחרב ולא נשאר בהם עד אחד" (מקבים א' ז' 46).

בפקודתו של יהודה נכרת ראשו של ניקנור ועימו יד ימינו והללו הוצגו לראווה מול ירושלים, כדי לעודד את הלוחמים ואת רוח תושבי ירושלים. גם שלל רב וביזה הציג יהודה מול חומות העיר.
יום מפלתו של צבא ניקנור הונצח כחג לדורות בשם "יום ניקנור". הדבר נבע מעצם מעמדו הרם של ניקנור ומהעובדה שירושלים, כתוצאה מן הקרב, שוחררה סופית משיעבוד לסורים.

ארץ יהודה, כדברי המקורות המקביים, שקטה רק לזמן קצר, וזאת מכיוון שמייד מתארגן מסע צבאי סורי חדש, הוא המסע השני של בקכידס.

קרבות מרד החשמונאים
קרב מספר	1	2	3	4	*	5	6	7	8
אתר הקרב:	מעלה לבונה	בית חורון	אמאוס	בית צור	שחרור ירושלים ובית המקדש	בית זכריה	כפר שלמא	חדשה	אלעשה
שנה לפנה"ס:	167	167	165	164	164	162	162	161	161
מצביא יווני-סלאוקי:	אפולוניוס	סירון	גורגיאס ניקנור ותלמי	ליסיאס	*	ליסיאס	ניקנור	ניקנור	בכחידס
מצביא יהודי:	יהודה המכבי	יהודה המכבי	יהודה המכבי	יהודה המכבי	*	יהודה המכבי	יהודה המכבי	יהודה המכבי	יהודה המכבי