קרבות עשרת הימים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרבות עשרת הימים הם שורת קרבות שנערכו במהלך מלחמת העצמאות. הקרבות החלו עם תום "ההפוגה הראשונה" שנמשכה כחודש ימים, והסתיימה ב-8 ביולי 1948. הקרבות חודשו בעוז רב ביוזמת מדינת ישראל למשך עשרה ימים, עד ה-18 ביולי אז הוסכם על "ההפוגה השנייה". בסדרת קרבות אלו הצליח צה"ל לשפר את מצבו או לשמור על עמדותיו בכל החזיתות, למעט אזור לטרון שניסיון לכיבושו העלה חרס.
קרבות עשרת הימים חוללו תמורה ניכרת ביחסי הכוחות בשטח. המאמץ הערבי היה מפוצל וחסר תיאום ואילו צה"ל השכיל לרכז את המאמץ שלו ולזכות ביתרונות מקומיים משמעותיים.
[עריכה] קרבות עשרת הימים בחזית הצפונית
- מבצע ברוש - לחימה בצבא הסורי ובלימתו כדי למנוע את כיבוש הגליל.
- מבצע דקל - נגד צבא ההצלה הלבנוני. כיבוש נצרת והרחבת השליטה בגליל התחתון ובגליל המערבי.
[עריכה] קרבות עשרת הימים בחזית המזרחית
- מבצע דני - נגד הלגיון הירדני. כיבוש רמלה ולוד והסרת האיום על תל אביב.
- מבצע קדם - נסיון לכבוש את העיר העתיקה בירושלים אשר נכשל.
[עריכה] קרבות עשרת הימים בחזית הדרומית
בחזית המצרית המשיכו כוחות שריון וארטילריה לתקוף את היישובים היהודיים הבודדים ובראשם נגבה ובארות יצחק. נגד כוחות אלו הופעלו יחידות הלוחמים שכונו "שועלי שמשון" וערכו פשיטות על מעוזי הצבא המצרי. המבצעים שאירעו בחזית זו:
- מבצע אנ-פאר לפריצת הדרך לנגב שנכשל.
- מבצע מוות לפולש לפריצת הדרך לנגב שנכשל.
