ערבית לבנטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערבית לבנטינית (מכונה לעתים גם ערבית מזרחית) היא קבוצה של ניבים ערביים המדוברים לרוחב 100 ק"מ באזור רצועת מישור החוף באגן המזרחי של הים התיכון שמכונה הלבנט, קרי בסוריה, לבנון, ישראל/הרשות הפלסטינית, ומערב ירדן. אזור גאוגרפי זה תואם את החבל המערבי של הסהר הפורה.

מזרחית לאזור זה, במדבריות, נמצאים הניבים הערביים הצפון-בדואיים.

ניתן לחלק את הערבית הלבנטינית לשישה תת-ניבים (הניתנים להבחנה בבירור)

• ניבים לבנוניים (לבנון והרי אנסריה שבסוריה)

• המרכז סוריים (מדמשק ועד חמה)

• הצפון סוריים (חאלב)

• פלסטינים כפריים (אזור ישראל\הרשות הפלסטינית עד אזור בית לחם).

• פלסטינים עירוניים (חברון, ירושלים, חיפה, שכם, יפו, נצרת,...)

• הניבים הפלסטינים הבדואיים בשוליים הדרומיים (ישראל\הרשות הפלסטינית וירדן).

הם ניתנים להבדלה מול ניבים ערביים אחרים:

• בשל העובדה שהם שימרו בצורה הטובה ביותר חוקי הדקדוק של הערבית המקורית (ביחד עם הניבים החיג'זים, אולי).

• בשל הנטייה הברורה לבטא את הסיומת -ah בנוגע למין הנקבה כ -.eh

• ישנם עקבות של הגייה ואוצר מילים מהשפה הארמית, לדוגמה כשמתכוונים לסיומת גוף שני ברבים מבטאים אותה כ -"kon"

[עריכה] ראו גם

• ערבית לבנונית
• ערבית פלסטינית