סטנד-אפ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מופע סטנד-אפ, הוא מונולוג של קומיקאי המופיע על הבמה או דיאלוג שהוא מקיים עם הקהל, ובו הוא מציג מבט שונה ומבדר על סיטואציות שונות משגרת החיים היומית. מקור השם סטנד-אפ מגיע מאנגלית; Stand Up פירושו לעמוד, כיוון שהקומיקאי לרוב עומד במהלך המופע.
תוכן עניינים |
[עריכה] מבנה המופע
האמן מתחיל את המופע עם נושא מסוים שמוכר לקהל כדי להכניס את הקהל לאווירה מסוימת. הבמה בדרך כלל ריקה מאביזרים ומתפאורה למעט מקרים מיוחדים שבהם הטקסט דורש אביזרים נלווים (בדרך כלל אלו יהיו אביזרים פשוטים ובודדים כגון כיסא או שרפרף). לרוב חלק מהטקסט במופע מאולתר באמצעות הדינמיקה שבין הקהל לאמן. הקומיקאי עומד במהלך כל המופע, אלא אם נדרשת ישיבה או שכיבה על הריצפה במהלך מערכון מסוים, ולעתים אף יורד מהבמה אל הקהל ומקיים עימו דיאלוג שחורג מהטקסט שנכתב מראש.
המופע מורכב ממספר מערכונים. כל מערכון הוא קטע קומי שעוסק בנושאים מתחלפים ממופע למופע.
[עריכה] היסטוריה
אמנות הסטנד-אפ החלה את דרכה בארצות הברית בסוף המאה ה-19 במופעי וודוויל על ידי הצגת מונולוגים הומוריסטיים (אחד המופיעים הבולטים היה מארק טוויין) וכלה בתיאטרון היידיש ומופעי קרקס וליצנות שונים. רוב הקומיקאים לא נחשבו אמנים אלא "מספרי בדיחות" סתמיים ש"חיממו" את הקהל כמופע פתיחה או בידרו את הקהל במהלך ההפסקות במופעים.
להיות קומיקאי נחשב לשלב בדרך לקריירה בעסקי הבידור ולא כמקצוע כשלעצמו והבדיחות סופרו במגוון רחב של נושאים כאשר לכל מופע היה נושא ספציפי שבו עסקו הבדיחות כגון בדיחות על הורי החתן והכלה או הומור אתני שכלל בדיחות על גזעים שונים כגון שחורים, לבנים, היספאנים ויהודים. הועלו גם מופעי "הומור כחול" שבהם סופרו בדיחות גסות והנושא העיקרי של המופעים היה יחסי מין. השפה הייתה גסה ומופעים אלה נערכו בעיקר במועדוני לילה והגבילו את האמנים ביכולתם להתקדם בתחום משום שמופעים בסגנון זה נחשבו לא לגיטימיים.
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, דור חדש של קומיקאים החל לחקור נושאים פוליטיים, נושאים אתניים ותרבותיים, הומור שחור (בדיחות על אסונות, כגון בדיחות על השואה) והומור גס שעסק במין. מופעי הסטנד-אפ התגלגלו מבדיחות בודדות ונפרדות לדיאלוגים ומונולוגים מורכבים עם "פאנץ' ליין" (שורת מחץ), שהיא "הפואנטה" או המרכז של הבדיחה והיא זו שלמעשה מעוררת את הקהל לצחוק. מופעים מתקדמים יותר עסקו בהומור שחור ובסאטירות שהפכו במרוצת השנים ליותר ויותר גסות.
הסטנד-אפ פרץ את גבולות ארצות הברית ובמהלך שנות ה-70 החלו להעתיק במקומות רבים בעולם את פורמט הופעת הסטנד-אפ והוקמו מועדונים רבים.
[עריכה] סטנד-אפ בישראל
בשנות השישים והשבעים התקיימו בישראל מופעי סטנד-אפ בודדים. אמן הסטנד-אפ הבולט באותה תקופה היה אורי זוהר. גם השחקן והבדרן שייקה אופיר הופיע בקטעי סטנד-אפ. אולם, כמעט כל מופעי הבידור של התקופה היו כתובים מראש, כמו אלו של שלישיית הגשש החיוור או קברטים של חנוך לוין. בשנות השבעים בלט יהונתן גפן בהופעות סטנד-אפ המשלבות סאטירה נוקבת על החברה והמדינה בהשראת הסטנדאפיסט האמריקאי הפרוע לני ברוס.
מאמצע שנות השמונים תפס פורמט זה תאוצה ואמני סטנד-אפ רבים צפו אל תודעת הקהל.
מי שנודע כאחראי על פריחת הסטנד-אפ בישראל באותה התקופה היה השחקן שמואל וילוז'ני. יש המספרים כי הוא טס ללונדון ושם צפה באדם עומד באחת הכיכרות ומציג בפני העוברים והשבים באופן קומי. וילוז'ני הוקסם ממופע הרחוב ועם חזרתו לישראל הקים מועדון בתל אביב שבו התקיימו מופעים שונים בפורמט זה. במקביל התקיימו מופעי סטנד-אפ אחרים, בעיקר באולם "בית ציוני אמריקה". במופעים אלו ניתנה בין היתר הזדמנות לאנשים אנונימיים לנסות להצחיק במשך מספר דקות, כשהקהל קבע האם הם יוכלו להמשיך או יאלצו לרדת מהבמה.
במהלך שנות ה-90 הוקמו מועדוני סטנד-אפ ברחבי הארץ. הבולט שבהם הוא הקאמל קומדי קלאב, שבו התגלו כשרונות רבים ורוב האמנים שמופיעים כיום בטלוויזיה הגיעו ממנו. בין תוכניות הסטנד-אפ הבולטות הייתה "הקומדי סטור" בערוץ 2 ו"עובר כל גבול" שהיא תוכנית סאטירה בערוץ הסרטים הישראלי בלווין. קטעי סטנד-אפ גם הופיעו במסגרת תוכניות אחרות כגון "הראשון בבידור" בהנחיית דודו טופז ופינות הסטנד-אפ של עדי אשכנזי, אדיר מילר ואחרים בתוכניתו של יאיר לפיד נאור ציון ואורי חזקיה בתוכנית פספוסים.
