מנהיגות צבאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: אינו כתוב כערך אנציקלופדי, נראה כמו מחקר מקורי. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

[עריכה] ההבדל בין מנהיגות כללית לצבאית

העיסוק במנהיגות הוא כלל אינו תחום חדש, והחל להתפתח עוד מלפני הספירה. פירושה של המנהיגות הוא הפקת המיטב מאנשים, והבאתם למצב של מימוש מלוא הפוטנציאל שלהם. בתחילתה של ההיסטוריה החקר בתחום היה עיסוקם של היסטוריונים ופילוסופים (לדוגמה: אפלטון-עסק בשאלה: מיהו הראוי לשלוט?). מאוחר יותר במאה ה-20 הפך הדיון בנושא לנחלתם של העוסקים במדעי ההתנהגות. דוגמה לכך הוא פרויד אשר סבר כי בני אדם זקוקים לאוטוריטה- כלומר אדם שאפשר להעריצו, להיכנע לו ואפילו להתענות תחתיו! על פי פרויד ,ברגע שאדם נולד יש לו צורך באב שאפשר לסמוך עליו להאמין ביכולתו ולחוש כלפיו יראה.

כיום מבחינים בין סוגים שונים של מנהיגות, וביניהם המנהיגות הצבאית. אז מה היא בעצם מנהיגות צבאית? ההגדרה העדיפה על פי המחקר של פופר ורונן (1989) היא " הנעת אנשים לביצוע משימות".

בספרים ובמאמרים שונים מפרי עטם של קציני צה"ל באים לביטוי קווים כללים המאפיינים את דמותו של המפקד. על פי ראובן גל (שם.1989) אלו הן התכונות המאפיינות את המפקד בצה"ל : 1. סמכות ועצמאות. 2. קריאת מצב ואלתור. 3. אמינות . 4. לקיחת אחריות ואי-חשיפת פקודים לסכנות מיותרות. 5. פיקוד ישיר- כלומר לקיחת אחריות אפילו על חשבון יוזמות הפקודים שעלולות לגרום ל"ראש קטן". 6. מקצועיות. 7. כח הנעה (הנובע מעקרון ההובלה והדוגמה האישית).

על פי ספרו של אביגדור קהלני "דרך לוחם" מפקד טוב הוא מפקד הנוטע בחייליו תחושת אמון וביטחון- תחושה זאת חיונית לחיילים במיוחד במצבי מתח וחרדה. בספרו "אחרי" מציין קהלני כי המילה "אחרי" באה לידי ביטוי תמצית המנהיגות הצבאית. המצב כזה המפקד מהווה דוגמה אישית מובהקת מופתית, כלומר המפקד חייב להיות מסוגל לשאוג "אחרי" כאשר הוא צריך להיות הראשון שמסתער העט משימה קשה בשדה הקרב.

אם כך , מה מיחד אתה מנהיג הצבאי משאר סוגי המנהיגים ? ההבדל העיקרי הוא בכך החייב להישמר "דיסטנס" בין המנהיג למונהגים. גם בסוגים אחרים של מנהיגות קיים "דיסטנס" מסוים, אך הוא הרבה פחות נוקשה מאשר במערכת הצבאית.

הנוקשות והשמירה על "דיסטנס" בכל מחיר נובעת מכך שעיקר פעילותו של הצבא הוא בלחימה. במצב כזה חייבת להתקיים משמעת מופתית. הפרת המשמעת בשדה קרב עלולה להיות הרת אסון. כלומר מקור הנוקשות הזו הוא בכך שתפקוד הצבא קובע את גורלה של מדינה שלמה, ואת גורלם של כל השותפים בלחימה- כולל החיילים הנלחמים ומסכנים את חייהם.

ההנחה עליה מבוססות מערכות צבאיות היא שכדי שבשדה הקרב אכן תתקיים המשמעת הנדרשת, כבר מתחילת הכשרת החיילים, צריכה להתקיים משמעת זו- שאותה מאפשר ביין היתר ,הדיסטנס"- במטרה שהחיילים יהיו מסוגלים לציית לפקודות באופן מושלם.

"הדיסטנס" מעניק למפקדים עליונות מסוימת, והופך אותם לדמות שאסור לפקפק בה , וחובה לפעול על פי הוראותיה.

בצה"ל בדרך למנהיגות עוברים המועמדים קורסים מיוחדים שמטרתם לפתח את כושר המנהיגות. אם כך , השאלה היא האם באמת ניתן לפתח כושר כזה? חוקרים רבים מתלבטים בסוגיה זו. שאלתם היא האם היכולת להנהיג היא "מתת-אל" כלומר כישרון מולד , או תוצאה של למידה ופתוח מיומנויות?

בהיסטוריה קיימות דמויות רבות שמעולם לא למדו להיות מנהיגים, ביניהם דויד בן-גוריון, קנדי , ודה-גול. ההנחה המקובלת כיום היא כי יש תכונות אישיות המסייעות להפיכת אדם למנהיג. כמו כן אין להסתמך אך ורק על כישרון מולד, חייבת להתבסף לכך גם המוטיבציה להנהיג.

כדי לפתח את כושר המנהיגות,חשוב לדעת כיצד נתפסים מנהיגים חיוביים , וכיצד נתפסים השליליים ?המנהיג השלילי בדרך כלל מתעלם מזכויות ורגשות של אחרים, ולפעמים הוא אפילו נוהג בתוקפנות כלפי אחרים. המנהיג החיובי לעומת זאת אינו מתעלם מזכויות ומהנורמות והערכים המקובלים. הוא מתייחס באופן שוויוני לאנשיו ומשתתף אותם. כמו כן הוא דואג לאנשיו ולא רק לעצמו.

ניתן להגדיר מנהיג טוב גם כזה המחדיר ביטחון במונהגיו , ומקדם ומרחיב אותם (חומרית ו/או רוחנית).

נסכם נושא זה במילותיו של לאו טסו: "מנהיג גרוע הוא מנהיג שאנשיו בזים לו. מנהיג טוב הוא מנהיג שאנשיו מהללים אותו. ומנהיג גדול הוא מנהיג שאנשיו אומרים: עשינו את זה בעצמנו