לאטיום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לָאטְיוּם או לטניום (לטינית: Latium) הוא שמו של חבל ארץ היסטורי במרכז איטליה החופף ברובו לשטחו של מחוז לאציו המודרני. שמו של החבל נובע מתושביו בעת העתיקה, השבטים הלטינים. לפי המיתולוגיה הרומית שם החבל נובע משמו של המלך האגדי לאטניוס.

חבל הארץ השתרע בשיאו גודלו בשטחים שבין נהרות הטיבר והאניו בצפון, מורדות הרי האפנינים במזרח, הרי טארקינה בדרום, והים הטירני במערב. תושביו המקוריים של החבל, לפני ההגירה של השבטים ההודו-אירופים דרומה, היו כנראה ממשפחות הליגורים או הסיקולים. לאחר נדידם של ההודו אירופאים דרומה התיישבו שבטים לטינים, שהתיישבותם הראשונה הייתה לאורך עמק הטיבר. לאטיום הוקפה מצפונה על ידי האטרוסקים, ממזרחה על ידי השבטים האומברו-סאבלים (סאבינים, אקווים, ההרניקים ומארסים) ובדרומה על ידי הוולסקים.

ידוע על כ-47 קהילות לטיניות כפריות שהיו קיימות בלאטיום במאה ה-7 לפנה"ס, שהיו שותפות בברית מדינית דתית (הברית הלטינית) והחזיקו בפולחן דתי משותף. הנהגתה של הברית הייתה כנראה בידי העיר אלבה לונגה. לאטיום הייתה בתקופה זו תחת איום מתמשך והגמוניה אטרוסקית. עם עליית כוחה של רומא כעיר החזקה בלאטיום, עברה הנהגת הברית לידיה, ואלבה לונגה הוחרבה.

יחד עם כפיפותה לרומא, הברית שמרה על מעמד עצמי מסוים ממנה עד פירוקה על ידי הרומים בשנת 338 לפנה"ס, ומשנה זו הפכה לאטיום לחלק בלתי נפרד מהמדינה הרומית. בתקופתו של אוגוסטוס הפך לאטיום למחוז מינהלי באיטליה תחת שלטון הפרינקפס, מחוז שנקרא "Latium et Campania".