כתובת השילוח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כתובת השילוח - המוזאון הארכאולוגי באיסטנבול

תוכן הכתובת

כתובת השילוח היא כתובת בנקבת השילוח שהתגלתה ב1880, המנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות חופרים, עם פריצת הנקבה שהוליכה את מי הגיחון אל שטח עיר דוד בירושלים. הנקבה נחפרה ביוזמתו של חזקיהו מלך יהודה, בערך בשנת 703 לפני הספירה, לקראת תקיפת יהודה בידי סנחריב מלך אשור, כמתואר בדברי הימים ב לב, ל:

	"וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ, סָתַם אֶת-מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה-מַּעְרָבָה, לְעִיר דָּוִיד; וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ, בְּכָל-מַעֲשֵׂהוּ."

הכתובת נמצאה בנקבה על פאנל מסותת, כפול בגודלו, אך הכתובת עצמה נמצאת רק בחלקו התחתון, ואילו החלק העליון ריק. ייתכן שהיה תכנון להוסיף דברי פתיחה בראש, אך דבר זה נמנע.

המילה הראשונה מחוקה, וככל הנראה היה כתוב "תמה". המילה "זדה", בשורה שלישית, היא מילה יחידאית, שאינה מופיעה כלל במקרא ובמקורות אחרים; משמעה על פי ההקשר הוא 'סדק'. הנחה זו מניחה את היסוד לאחת מהתשובות האפשריות לבעיה שהעלו חוקרים בדבר אפשרות פגישתם של שתי קבוצות החופרות זו לכיוון זו במעבה האדמה. ויש המניחים כי היה קיים סדק קארסטי מתחילת הניקבה ועד סופה, ואילו החופרים רק הרחיבו אותו.

מכתובת זו ניתן ללמוד עוד על המעבר מכתיב חסר אמות קריאה לכתיב עם אמות קריאה. למרות שרוב התוכן מורכב מכתיב חסר, המילה "בעוד" בשורה הראשונה כתובה כתיב מלא וכך גם המילה "המוצא" בשורה החמישית. ייתכן שיש כאן עדות לראשית השימוש בכתיב מלא, צורה שהתפשטה מאוד בתקופת בית שני כפי שעולה גם ממגילות קומראן. לחילופין, ייתכן שיש כאן עדות הפוכה, על כך שהאות 'ו' בשתי המילים הללו הייתה עיצורית בעברית של אותה התקופה ונהגתה כעיצור לכל דבר.

	[...] הנקבה. וזה. היה. דבר. הנקבה. בעוד. [מנפם. החצבים. את] הגרזן. אש. אל. רעו. ובעוד. שלש. אמת. להנק[ב. נשמ]ע. קל. אש. ק רא. אל רעו. כי. הית. זדה. בצר. מימן. ומ[שמ]אל. ובים. ה נקבה. הכו. החצבם. אש. לקרת. רעו. גרזן. על. [ג]רזן. וילכו[.] המים. מן. המוצא. אל. הברכה. במאתים. ואלף אמה. ומא ת. אמה. היה. גבה. הצר. על. ראש. החצב[ם.]

פירוש הדברים בכתובת:

	תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה: בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש אל רעהו, ובעוד שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש קורא אל רעהו, כי הייתה זדה בצור מימין ומשמאל. וביום הנקבה הכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן על גרזן. וילכו המים מן המוצא אל הברכה במאתיים ואלף אמה, ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים.

מכתובת זו מובאת ראיה חשובה לאורך האמה, מאחר והכתובת מעידה כי המרחק מן המוצא אל הבריכה הוא אלף ומאתים אמה, ומכיוון שאורך הנקבה הוא כ533 מטרים הרי שאורך האמה הוא כ-44.4 ס"מ.

הכתובת נעקרה ממקומה בשנת 1890 ומוצגת כיום במוזאון הארכאולוגי של איסטנבול.

בעבר היו שפקפקו בתארוכה של המנהרה לזמן חזקיהו, וראו בה מפעל חשמונאי, אך דעה זו נסתרה מבדיקות פחמן 14 שהוכיחו את שיוכה לתקופת חזקיהו [1]. עם זאת, עדיין קיימים חוקרים המטילים ספק בשיוכה של המנהרה למפעליו של חזקיהו בזמן המצור, בין השאר עקב אי-התאמתה של פעולת נקיבה אטית ומתוכננת לזמן מלחמה, כמו גם חוסר מתאם מובהק לטקסט המקראי. לדעה זו, מפעל הנקיבה, יחד עם מפעלי מים אחרים מאותה תקופה, נועד למטרת השקיית גן המלך המפואר, ייתכן בהשפעת גני נינוה. גם לדעה זו, נחצבה המנהרה בערך בתקופת חזקיהו [2].

בשנת 2007 יזם ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי את החזרתה של הכתובת מהמוזיאון הארכאולוגי באיסטנבול לישראל, ולו רק באופן זמני.