יעקב וייל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי יעקב בן יהודה וייל, ידוע גם כמהר"י וייל או מהרי"ו, רב גרמני, חי ופעל במחצית הראשונה של המאה ה-15 לספירה. פרטי חייו לוטים בערפל. על פי ההיסטוריון גרץ הוא נפטר לפני שנת 1456.

תוכן עניינים

1 חייו
- 1.1 אופיו
- 1.2 אחרית חייו
2 שיטתו
- 2.1 כתביו
3 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

נולד בעיר וייל ולמד תורה בצעירותו בישיבת ר' יעקב ב"ר משה הלוי מולין (מהרי"ל) במגנצא. בתשובותיו מהרי"ו מזכיר את רבו פעמים רבות בניסוחים כמו "וראיתי מהגאון נר ישראל מוהר"י מולין ז"ל" או "וראיתי מעשה ממורי". בתשובה אחת הוא אף מכנה אותו "המאור הגדול אשר עיני כל ישראל עליו".

[עריכה] אופיו

בשנת קפ"ז (1427) ר' יעקב הוסמך לרבנות על ידי מהרי"ל שאף הציע לו לכהן כרב העיר נירנברג. באותו זמן כבר כיהן במקום הרב שלמה כהן אז למרות הפסק כי מעיקר הדין מותר היה לו לקבל את ההצעה ("ולא שמענו מעולם שהיה לזה חזקה יותר מזה", תשובה קנא) מהרי"ו סירב כדי להימנע מהסגת גבול. התנהגות זו אופיינית לאישיותו של מהרי"ו – צניעות ובריחה מעימותים לא נחוצים. בתשובה קמו הוא כתב: "ותיתי לי שכל ימי לא דנתי על שום אדם בעל כרחו, ותמיד אני מונע את עצמי מן הדין בכל מאמצי כוחי אפילו ככשני בעלי הדין מתרצין לדון לפני מרצון נפשם".

את צניעותו וענוותנותו ניתן ללמוד מכמה אמרות שלו: "אחר מי רודף מלך ישראל – אחר פרעוש אחד, אחר כלב המת? מי אנוכי כי באתי עד הלום כי מששת את כל כלי, לית בי לא כחול ולא שרק ולא יעלת חן וצעיר אני לימים ובינת אדם אין לי ועדיין לא הגעתי לדרגת פעוטות" (נב); "איני כדאי להודיע עניותי במקום עשירות באתרא דכהנא רבא דכל רז לא אניס ליה ומכל מקום בשביל השלום אדון בקרקע מן הצד אבל דין תורה לא ידענא" (כח); "הארז הגדול בלבנול על מים רבים .... הלך להוע על האטד בארץ הנגב אשר אין שם מים, אכן ענותך תרבני למשקל ולמטרח בשמעתתיה בהדי טיבותא דמר" (א);"אף על פי שלא הגעתי למידה זו למידן דינא מכל מקום בשביל השלום אודיעכם עניות דעתי" (כב). על תשובותיו הוא חותם "הקטן יעקב וויילא" ולפעמים "רודף שלוותא, הקטן והצעיר שבישראל" (קסד).

למרות אופיו העניו ונטייתו להעדיף את השלום, כאשר הוא הרגיש צורך בכך מהרי"ו לא היסס ללחום נגד אנשים אלימים וחזקים כדי להגן על החלשים. מחותנו, ר' אברהם עזרא, היה איש עשיר ותקיף שהסתובב בין ארומנות נסיכי אשכנז. מסופר כי פעם אחת תפש דוכס אחד את אשתו ונכדתו של ר' אברהם, כלא אותם ודרש עבורם אלף זהובים לפדיון. בנוסף, הדוכס איים "שיהפוך הילדה לדתו". ר' דוד צעהנר הצליח לשחרר את האסירים כעבור חמישה חדשים, אבל ר' אברהם סירב לפצות את ר' דוד בעבור הוצאותיו הרבות. למרות שר' אברהם היה מחותנו, ר' יעקב וייל לא נמנע מללמד עליו חובה ואמר "וכיון שאני קרוב אל החלל אמינא עלי דיד רמיא למעבד מילתא לבטל מחשבתו הרעה שלא תהא כזאת בישראל, כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים ושלא יתחלל שם שמים בפרהסיא" (קמח). אחרי שהוא מוכיח כי על פי ההלכה ר' אברהם חייב לפצות את ר' דוד לכל הוצאותיו הוא מוסיף לו אזהרה: "כי אם יעבור ולא יקיים הוראתו החמורה בעניין זה, יחול על ראשו גזירת נח"ש ויהיה מובדל מכל דבר שבקדושה" (שם).

מהרי"ו היה חריף במיוחד כלפי רבנים שביקשו לעצמם זכויות או כבוד יתר מפאת מעמדם ואף טען כי המושג תלמיד חכם המופיע במקורות התלמודיים אינו חל על הרבנים של תקופתו (תשובה קסג).

[עריכה] אחרית חייו

מאוחר יותר בחייו, מהרי"ו מונה כרב העיר ארפורט ומשם הוא עבור לרבנות של אויגסברג. בקהילה זו הוא שימש גם כראש הקהל ומתוקף תפקיד זה נמצא חתום על תעודות ממשלתיות רשמיות שונות. הוא השתתף בוועידת המס שנתכנסה בבזל מטעם המלכות מטעם הקהילה. בתקופה מסוימת, אולי אחרי פטירת רבה של נירנברג הוא חזר לשמש כרב גם בקהילה זו.

[עריכה] שיטתו

בזמנו של המהרי"ו לימוד התורה נחלק לשני חלקים שלכל אחד מהם יועד זמן מיוחד: לימוד על פי הפשט עם פירוש רש"י לעומת לימוד בפלפול עם פירושי התוספות. זמני הלימוד השונים אף נקראו בשמות "זמן הפירוש" ו"זמן התוספות" (עי' שו"ת מהרי"ו סי' קס"ד, ומהרי"ק, שו"ת סי' קס"ט). בחצי הראשון של השנה למדו הלכות בלא תוספות עד שהיו שגורים בפיהם, ובחצי השני למדו תוספות בעיון ואז היו רגילים לפלפל בחילוקים דקים. ר' יעקב הכיר את ערכו של הפלפול אבל השתדל כי פסיקותיו ההלכתיות יהיו מבוססת על אדני ההיגיון והשכל הישר בלבד.

	כי ודאי כשאנו מפלפלין ולומדים חריפות כגון בזמן התוספות, אז אנו רגילים למשקל ולמטרח בדקדוקים ובחילוקים דקים, כמיעל פילא בקופא דמחטא אבל לפסוק הדין או להתיר האיסור אנא בראיות ברורות ומחוורות מתוך פשטים סוגיא דשמעתתא ולא מתו' הדקדוק

(שו"ת מהרי"ו סי' קס"ד)

שמו כפוסק הלכות יצא לפניו ושאלות נשלחו אליו מרחבי אירופה. בין הפונים אליו בשאלות היה ר' ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן" ותלמידו ר' ישראל מברונא. תשובותיו מצטיינות בבהירותן ובקיצורן. גם את טענות בעלי הדין הוא מתמצת בצורה בהירה ומרוכזת כאילו היו פסקי דין בעצמם ולכם כדי למנוע טעות הוא לפעמים כותב אותם בלשון אשכנז.

[עריכה] כתביו

מתוך כתביו של מהרי"ו שרד רק אוסף של פסקים והלכות המקובץ תחת השם שו"ת מהר"י וייל (ונציה,1549).וייל חיבר לסוף הספר קובץ בשם שחיטות ובדיקות העוסק בהלכות שחיטה ובדיקה של טרפות. השו"ת זכה למעמד חשוב בקרב פוסקי הלכה במשך הדורות, הודפס ב-71 מהדורות עד כה וזכה לפרשנויות ומהדירים שונים. הגהות וביאורים על תשובותיו נכתבו על ידי כמה גאונים, כולל ר' שלמה לוריא (המהרש"ל).