יוסף תגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יוסף תגר נולד בסופיה (בולגריה) ב-1923, נפטר באורח טראגי ביפו ב-1992. פסל ישראלי.

תוכן עניינים 1 דגלן מתנדב לצבא הבריטי 2 לחיות בשביל לפסל 3 לפסל ולמות 4 ימים שלאחר 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] דגלן מתנדב לצבא הבריטי

הפסל יוסף תגר המכונה יוז'י, היה בן שישים ותשע כאשר שם קץ לחייו בסטודיו הצר שלו בסימטת נתיב המזלות ביפו העתיקה. זמן רב הכין עצמו לפרישה, ואף השלים כמה מאמרים בהם נתן ביטוי מהגותו על מצבו המדכא של האדם בחברה המודרנית. אחת מאותן חוברות נקראת בשם "עמנואל, רות והיטלר" (הוצאה פרטית 1986) ונכתבה במקור באנגלית, והחוברת השניה שנכתבה בעברית נקראת "אדם ושלום" והוצאה לאור בהוצאת "אופוס" בשנת 1986. חוברות אלה מתמצתות לא רק את השקפות עולמו על חברה שבה הפרט נשחק כמו לא היה בעל חשיבות כלשהי, אלא משקפות גם את התמקדותו באדם כפלא יצירה, יצירו של האל, האמור להיות מושלם ואיננו כזה.

תגר נולד למשפחה יהודית-ציונית, לקלרה לבית פנקס מהעיר רוסה שבצפון בולגריה ולחיים טאג'ר (שם נפוץ בקרב יהודי בולגריה), שהיה סוחר בפחם. משערים כי מוצא המשפחה בטולדו שבספרד ובניה היגרו לאחר הגירוש ועד לבולגריה הגיעו. משהשלים את חוק לימודיו בעממי המשיך ללמוד בתיכון הטכני של סופיה ולמד במגמת שרטוט ומכאניקה, תחומים בהם הסתייע כעבור שנים משנחשף לעולם הפיסול. תוך לימודיו אלה קנה לעצמו גם שם כמתעמל מוכשר שעתידו לפניו. במקביל היה חבר פעיל בתנועת הנוער הציונית בית"ר. הודות לכישוריו כאתלט מצטיין ויופיו הרב נקבע גם כנושא דגל בית הספר במצעדים הלאומיים ואף כדגלן באותן תהלוכות ציוניות בהן השתתפו גם חברי תנועות הנוער "מכבי", "השומר הצעיר" ו"בני עקיבא".

זמן-מה לאחר שפרצה מלחמת העולם השניה החליט תגר לעלות בתום לימודיו לארץ-ישראל והגשים את חלומו ב-1942. חודשים אחדים לאחר בואו לארץ שינה את שמו מטאג'ר לתגר, התנדב לצבא הבריטי והוצב באחד מבסיסיו במצרים. לאחר שחרורו מצא לעצמו עבודה כשרטט-אמן במחלקת המדידות של עיריית תל אביב. תקופת-מה גם עבד כמעצב חפצי-חן בחנותה של הרוזנת בת שבע דה רוטשילד, בתל אביב. במקביל סייע באותו זמן בקליטת הוריו ואחותו הגדולה שמחה (לימים שמחה בחסי) שהגיעו אף הם לארץ. זמן מה גם התגורר אתם בדירה צנועה ביפו. רק משהלכו הוריו לעולמם ואחותו נישאה, מצא לעצמו דירה בקומה שלישית הצופה לעבר הים ב"בית קאזנובה", בסימטת נתיב המזלות ביפו העתיקה. שם, בדירה הקטנה הסתפק בחיי נזיר שכולו ממוקד ביצירה. תחילה עסק ברישום ובהדרגה עבר לציור בצבעי שמן אפורים וקודרים. יותר מאוחר גילה את יכולותיו בפיסול שמילא את עולמו כמעט עד לימיו האחרונים.

[עריכה] לחיות בשביל לפסל

נטייתו ליצירה ליוותה אותו מתחילתו למרות שבא מרקע שהמאבק היומיומי לקיום לא איפשר להתמכר לרעיונות שמעבר להישרדות. היה עליו לוותר וויתורים שונים החשובים בדרך כלל לאיש צעיר כמותו והוא ראה בוויתור מהלך הכרחי להגשמת ייעודו כפסל. תגר מצא עצמו איש בודד שמבחינת אופיו נהג להסתייג מאנשים רבים, שלעתים ניצלו את רגישותו המופלגת ונכונותו לעזור לאלה שדווקא היה יכולים לעזור לו במצוקותיו. אולי משום כך נצמד לערוץ של בדידות, משעול צר שאינו רחב דיו אפילו לשני הולכים כתף אל-כתף. הבדידות הזאת היא אחד מסימני ההיכר של השקפת עולמו אותה ביטא בחדות פוצעת לא רק בכתיבתו, אלא גם בפסליו, שיש בהם ממאבק של התלבטות בין היחיד לבין מי שמשלים עצמו בעזרת בת זוג. אולי משום כך גם נמנע בצעדיו הראשונים כיוצר מלהצטרף לקבוצה מסוימת הלומדת אמנות אצל אמן מוכר. הוא העדיף להיחשב אוטודידקט ואת שצבר למד מתוך התבוננות מעמיקה ביצירותיהם של אמנים, ציירים ופסלים שנמנו עם ברי המזל הראשונים לגור ביפו עוד לפני שנמצא גואל למה שהוכר בסלנג של אותו זמן כ"השטח הגדול", אזור ממנו צמח מחזהו של יגאל מוסינזון, "קזבלן" שהופק בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של יוסי ידין.

משנעשה "השטח הגדול", אזור המפגש הנודע בין דורשי שירותים מיניים למספקות אותם, לאזור הנחשב ביותר בתוכניות הפיתוח של העיר "יפו-תל אביב", דומה ורוח טובה באה לנשב בין בתי היוצרים שפתאום מצאו עצמם זוכים בתשומת-לב ציבורית עד שאפילו גלריות חשובות הוקמו בסימטאות המתוחזרות, והמקום משך אליו יותר ויותר מבקרים מכל הארץ. רק הוא עצמו, יוז'י, כפי שכונה מאז ילדותו, לא אימץ לעצמו מאורחות הרווחה ונשאר נבדל כשהיה, ממוקד בעולמו המתפצל בין שני נושאים מרכזיים; הקשר שבין גבר לאשה, והקיום המכובד של האדם בעולם משתנה במהירות ומתנער מאחריותו לפרט, בעוד היחיד נשחק ומתכווץ, כמעט ונעלם. בנושא גבר-אשה ניכר כי לא רק בחיי היומיום הרחיק עצמו מהנאות העולם הזה, אלא ממהות קשר מחייב שאיננו רק גופני אלא ובעיקר קשר נפשי. בפסלים לא מעטים שיצר מבחינים במעמסת ההתלבטויות הנפשיות שהעיקו עליו וקיבלו אצלו ביטוי צורב בבואו לתאר בדידות חונקת. תחילה ביטא את המאבק הקשה הזה באמצעות פסליו ורק בשנותיו המאוחרות, בכתיבה, במלים בוערות. לעתים הצליח בעזרת פסל מסוים לגעת באירוטיקה הנקשרת בין אשה לבין גבר בעדינות של משורר לירי שבאמצעות מלים פשוטות מבטא את רגשותיו הדקים ביותר. בפסליו, בהם ראה את ילדיו ובמלה זו השתמש לגביהם גם בצוואתו שכתב ערב התאבדותו בסטודיו שלו, נהג כאב הרחמים, בחמלה שלמה, בהבנת הליך ההקרבה שלו באמצעות פשיטת זרועותיו לסימור. הוא העמיד עצמו בזווית של הקרבה מתוך ידיעה שהכאב החודר הזה הוא שלב הכרחי להגיע לשלמות, שאולי נמצאת מעבר למוות.

ההליכה לקראת המוות הייתה עבורו צעד מובן למי שאינו מצפה כבר למצוא תשובות לשאלות הקיום בעולם הזה. אותן שאלות לגבי משמעות האדם החי ואחריותו כלפי החברה ומידת אחריות החברה כלפיו. במובנים אחדים מעולם לא השתחרר מהשפעת האימה של השואה שבעיקר התוודע לממדיה לאחר המלחמה. אחד מפסליו מתמצת את השואה יותר מפסלים רבים אחרים שניסו את הכיוון הכמעט בלתי-אפשרי זה. יום אחד לקח גזר עץ וגילף בו במשך ימים על-גבי ימים דמות אדם מוטל ללא ניע, כמת. עליו ערם עוד אדם. חזר והעלה אדם נוסף. עמד וצבר אותם לערימה, גוף על גוף, והם חסרי נשמה, מראה המכה באכזריות בצופה. למרות כל זאת מדובר בביטוי של אהבה עזה לאדם. לעתים נדירות אפשר למצוא את גילום אהבת האדם במצב בו הוא נתון בחוסר-אונים מוחלט, מוטל למעצבה כמו בפסל הזה שפעם גילף אותו תגר בעץ, ופעם ביציקה של סגסוגת אלומיניום. אפשר לחלוק על ערכו של פסל זה או אחר במכלול יצירתו, אבל אי-אפשר שלא להודות שנגע ביצירות אחדות בפיסגת בית היוצר. תגר זכה בהישג זה תוך הפגנת יכולת טכנית מעולה והוכיח בעבודותיו המשקפות את עולמו וגישתו לחיים כי בורך ביכולת מרשימה ומשכנעת במקוריות של צלילו.

[עריכה] לפסל ולמות

יום אחד אמר כי כאשר תגווע בתוכו חדוות היצירה למעשה לא ימצא יותר טעם בחייו. הוא צימצם את הצורך שלו להתחכך בחיי היומיום ואפילו לא טרח למכור את פסליו, להוציא אחדים, כאשר במכירתם ראה יותר אור להם מכסף לכיסו. הוא הסתפק בקצבת הביטוח הלאומי הדלה שהייתה מנת חלקו. די היה לו בנזיד הירקות שעמד יום ולילה על הפיתילה המשחירה בפינת מטבחו. הוא עצמו הסתפק בקפה, לעתים בתה. לא ביקש לגופו דבר, אלא רק שאל לנפשו. לעתים אף חילק את הפרוטות המעטות והאחרונות שלו לכאלה שחשב שמצבם גרוע משלו.

על קיר החדר בו ריכז רבות מעבודותיו ובו נמצאה ספה ישנה וחבוטה לארח את אורחיו, היו תלויים ציורים, גילופי עץ אחדים וריקועי סמלים בנחושת שלגביו הייתה להם משמעות של מעבר לסמלי הקיום הרגיל. כל גילוף כל ריקוע יצרו שפה שבינו לבין עצמו. בין אלה גילף גם את דמותו של הצלוב, כמגונן על כל מי שנמצא באותו חדר. היה זה לעתים קרובות בן-שיחו היחיד בשעות הארוכות שעשה בודד באותו מקום בו מצא לא פעם רגעים של שיכרון יצירה. כשהתחיל לחוש בריפיון העוצמה הזו של יכולת ההולדה מתוכו, התעשת וחזר וכתב איגרות-חוברות לגדולי עולם באנגלית ובעברית בכוונה להזעיק אותם בעוד מועד לעצור את העולם המתדרדר לקראת שברו החברתי הגדול, מצב בו עוול ואי-צדק משווע מרחיקים שלום שבלעדיו צפויה שואה נוספת.

שלב המעבר בין הפיסול שלו שהתמקד בגריעת חומר כדי לחלץ צורה, לבין הצורך להתבטא באמצעות מלים בנוסח, "עיצרו את העולם - אני רוצה לרדת", היה שלב של התנתקות מהבלי העולם הזה. בלילה אחד בו השלים את כתוביו האחרונים לאותם מנהיגים (ביניהם האב הקדוש ברומא), מהם קיווה מכבר לתשובה מעשית חכמה ומועילה שלא הגיעה - עשה את חשבון נפשו האחרון, הכשיר עצמו לשלב הבא והלך בדרך כל בשר. מוקדם משהיה צריך אך על-פי חשבונו ברגע הנכון. מגליונות צוואתו שהשאיר באותו לילה ניתן ללמוד כי השלים עם אי-יכולתו לשנות את עולמו הפנימי המסוכסך, השואף למצוא פתרונות למצוקותיו באמצעות שלווה שאין דרך להשיגה מבלי שיתקיים מסביבו שלום של ממש, ולא כמושג ערטילאי בלבד.

לא סתם תגר פיסל שנים אחדות קודם לאותו לילה אחרון את פסלו "הקרבה עצמית". היה בפסל זה ביטוי תמצית השקפת עולמו שהתגבשה במשך זמן רב. על-פיה היה ונשאר דגלן הצועד לפני המחנה, אלא שהפעם הוא מניף בידו דגל של שלום, יסוד הסיכוי לקיומו של העולם. ד"ר נסים מבורך, סופר ומבקר אמנות שזיהה בשפתו הפיסולית את משמעות האדם כפי שהיא קיימת להערכתו גם ביצירותיהם של הפסלים דב פייגין וקוסו אלול, הרגיש גם הוא בעוצמת הטלטלה של השליחות שתגר נשבע לה אמונים, והגיב במלים אלו: "ביסוד הזה נמצא אולי מפתח להבין את פילוסופיית החיים שלו שהתמקדה ברעיון השלום בכל הרובדים - האישי, המזרח תיכוני, הכלל-עולמי, הקוסמי. אולי גם משום-כך כדי לבטא בחריפות יצירתית את השקפותיו בחר באותה סימבוליקה מינית. התאחדות של גופים אנושיים, של זכרים ונקבות. לפעמים זכרים שבהם מידה רבה של נקביות ולהפך. זו התאחדות של שני קטבים הנתפשת אצל תגר כאקט של אהבה, ערך עליון שאינו יכול להתקיים היכן שאין שלום."

[עריכה] ימים שלאחר

תגר נודע כהומניסט מובהק, לעתים מעודן בביטויו לעתים בוטה במשהו, אולם תמיד מעל לכל פיסולו הוא שפתו המדויקת, הוא אמירתו, הוא תמציתו. הוא השאיר אחריו כמה מאות פסלים אותם פיסל בכל חומר פיסולי מוכר כעץ, אבן, שיש, בזלת, נחושת, ארד וסגסוגת אלומינים. הוא לא נרתע גם מחומרים חדשים כמו קל-קל ואחרים. אך רק עשרות בלבד מפסליו נמצאים בידי אספנים פרטיים בארצות-הברית, בקנדה ובישראל, אחדים מהם נרכשו לאוספים נודעים כאוספו המוערך של כוכב הקולנוע קירק דאגלס שביקר בסטודיו שלו ביפו והתרשם מעבודותיו.

תגר מעולם לא ביקש לעצמו פרסום, אלא במידה הדרושה להשיג אוזן קשובה אצל איש-שיחו. בחייו נמנע מלהציג את פסליו כחושש שכוונותיו לא יובנו. רק כשנה לאחר מותו הוצגו שתי תערוכות חשובות בהן ניתן היה לראות מבחר מיצירותיו, האחת ב"גלריה לפיסול על-שם יוסף קונסטנט" ברמתן-גן, והשניה ב"משכן לאמנות" בחולון. שתי התערוכות התקיימו בשנת 1993.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• פיגמליון מיפו העתיקה באתר לאמנות טקסטורה
• פרטים של יוסף תגר באתר מוזיאון ישראל.