טיסה 114 של חברת התעופה הלובית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| טיסה 114 של חברת התעופה הלובית | |
|---|---|
 אילוסטרציית מחשב של המטוס הלובי לצד מטוסי חיל האוויר |
|
| סיכום | |
| תאריך | 21 בפברואר 1973 |
| גורם | יירוט מכוון |
| אתר | חצי האי סיני |
| מוצא | טריפולי, לוב |
| יעד | קהיר, מצרים |
| הרוגים | 108 |
| כלי טיס | |
| סוג המטוס | בואינג 727 |
| מפעיל | חברת התעופה הלובית |
| נוסעים | 104 |
| אנשי צוות | 9 |
| ניצולים | 5 |
ב-10:30 בבוקר ה-21 בפברואר 1973 המריאה טיסה 114 של חברת התעופה הלובית לטיסה מטריפולי שבלוב לקהיר. את המטוס הפילו מעל סיני מטוסי צה"ל.
תוכן עניינים |
[עריכה] תיאור
המטוס, מסוג בואינג 727-224, הוטס על ידי צוות צרפתי (הקברניט ומהנדס הטיסה; טייס המשנה היה לובי), תחת הסדר בין אייר פראנס לבין חברת התעופה הלאומית הלובית. לאחר עצירה קצרה בבנגאזי שבמזרח לוב המשיכה הטיסה לכיוון קהיר, עם 113 איש על סיפונה.
כשהמטוס טס מעל צפון מצרים בהתקרבו לקהיר, הוא נקלע לסופת חול, בעטיה נאלץ הצוות לעבור לטיסה מבוקרת מכשירים, משום שלא ניתן היה להבחין בסימנים הגאוגרפים ששימשו בדרך כלל כציוני דרך. זמן קצר לאחר מכן, בסביבות 13:44, התעורר חשדו של הטייס שהוא טעה בניווט עקב תפקוד לקוי של המצפן: הוא לא יכול היה למצוא מגדלור תנועת אוויר, ולא יכול היה לאמת את מיקומו הנוכחי של המטוס. הוא לא דיווח על דאגותיו למגדל הבקרה בקהיר. במקום זאת, הוא קיבל ב-13:52 אישור מקהיר להתחיל בנחיתה. למעשה, המטוס נסחף באותה העת מזרחה במידה ניכרת על ידי רוחות חזקות, וטס מעל תעלת סואץ.
צה"ל נמצא באותה התקופה בכוננות גבוהה, בעקבות התרעות על תוכנית מחבלים לחטוף מטוס ולפוצצו או לרסקו באזור מאוכלס, כדוגמת תל אביב, או אף על הקריה למחקר גרעיני בדימונה. מצרים הייתה באותה עת מדינת אויב, המצב הביטחוני בגבול המצרי היה מתוח, וישראל התייחסה בחשדנות לכך שלא נורו טילים מצריים על המטוס ולא הוזנקו מיגים כדי לעכבו, חרף מקרה דומה שאירע חודש לפני כן, בו הופל מטוס אתיופי.
ב-13:54 חדר המטוס למדבר סיני (שהיה אז בידי ישראל), כשהוא משייט בגובה 20,000 רגל. שתי דקות לאחר מכן הוזנקו לעברו שני מטוסי F-4 פנטום, והגיעו לקרבתו ב-13:59. הטייסים הישראלים לא הבחינו בנוסעים במטוס משום שכל תריסיו היו מוגפים. הם יצרו קשר עין עם צוות המטוס, והמשיכו בשידורי רדיו ובאיתות (באמצעות ניענוע כנפיהם) שעל המטוס לעקוב אחריהם לשדה התעופה של חיל האוויר ברפידים. צוות המטוס לא הגיב, למרות שסימני ידיים שעשו הצביעו על כך שהם מבינים את ההנחיות. באותה העת, בין 13:59 ל-14:02, התקשרו אנשי הצוות עם שדה התעופה בקהיר ודיווחו כי אינם יכולים להשיג את מגדלור שדה התעופה. בנמל התעופה בקהיר חשבו שהמטוס קרוב, והורו להם להנמיך לגובה 4000 רגל.
[עריכה] נקודת המבט הישראלית
ב-14:01 ירו מטוסי הפנטום פגזים נותבים אל מול חרטומו של המטוס; המטוס שינה את מסלולו, החל להנמיך לכיוון בסיס האוויר רפידים, ובהגיעו לרום של 5000 רגל, הוריד את כן הנחיתה. לפתע הוא פנה אחורה לכיוון מערב ועלה לגובה. הישראלים סברו כי הוא מסתובב לניסיון נחיתה שני, אך אז המטוס התכוון ישר למערב, כאילו ניסה לברוח. יריות אזהרה נוספות נורו.
כעת הגיעו בחיל האוויר למסקנה שהמטוס בעל כוונות עוינות, והחליטו שאין לתת לו לברוח; המטוסים קיבלו הוראה לאלץ אותו לנחות. ב-14:08 ירו מטוסי הפנטום בקצות כנפיו של הבואינג. הוא המשיך לטוס מערבה, ואז ירו המטוסים לשורשי הכנפים. המטוס ניסה לנחות נחיתת אונס, אך לרוע המזל פגע בדיונת חול, כש-108 מתוך 113 נוסעיו ואנשי צוותו נספו בהתרסקות. המטוס התרסק סמוך לאיסמעליה, במרחק של כדקת טיסה משטח מצרים.
[עריכה] נקודת המבט של מטוס הנוסעים
כאשר מטוסי הפנטום הופיעו, טייס המשנה הלובי זיהה אותם בטעות כמטוסי מיג מצריים. כשהמטוסים אותתו למטוס, הקברניט ומהנדס הטיסה החוו בידיהם בכעס על חוצפתם של הטייסים (אותם חשבו למצרים). ישנם שני שדות תעופה באזור קהיר: מזרח קהיר ומערב קהיר. מערב קהיר הוא שדה תעופה בינלאומי, בעוד שמזרח קהיר הוא בסיס צבאי. צוות המטוס חשב שהם החמיצו את השדה של מערב קהיר והם בדרכם למזרח קהיר, ופירשו את הופעת מטוסי הקרב כליווי חזרה למערב קהיר.
כשהחלו להנמיך לרפידים, הבינו חברי הצוות שמדובר בבסיס אוויר צבאי. הם החליטו שתהיה זו טעות לנחות שם, והחלו לחזור חזרה לכיוון מערב קהיר. הם לא הבינו מדוע ירו עליהם זמן קצר לאחר מכן, וקלטו כי מטוסי הקרב הם ישראלים רק זמן קצר לפני ההתרסקות.
[עריכה] תוצאות
בתחילה התכחשה ישראל לאשמתה בטרגדיה, אך לאחר ה-24 בפברואר, לכשנמצאה הקופסה השחורה של הבואינג שהקליטה את שיחותיו של הצוות עם מגדל הפיקוח בקהיר, לא ניתן היה להתכחש עוד. אז חשפה ישראל כי המטוס הופל באישור הרמטכ"ל דוד אלעזר.
בשל הסיטואציה המורכבת, החשש הישראלי מהתקפת מחבלים, ופעולות המטוס שנראו כחשודות, לא הצליח האו"ם לבצע כל פעולה נגד ישראל בשל הפלת המטוס. כש-30 החברות בארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית (ICAO) הצביעו על גינוי ישראל בגין התקרית, ארצות הברית נמנעה.
