חרש, שוטה וקטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המושג חרש שוטה וקטן, או בראשי תיבות חש"ו, מופיע פעמים רבות בהלכה היהודית. לרוב, דינם ההלכתי של חש"ו, שונה מדינם של אנשים רגילים, כמו שניתן למצוא זאת במשנה הבאה:

	"חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים"
-- מסכת בבא קמא פרק ח' משנה ד'

השוני בדיני חש"ו, נובע בראש ובראשונה מכך שהם אנשים שאינם בני דעת והם אינם אחראים למעשיהם.
בקשר להגדרם של חש"ו רבו דיוניים הלכתיים:

• חרש - בגמרא במסכת גיטין נאמר: "המדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אילם". אולם במסכת תרומות נאמר: "חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום - שאינו שומע ולא מדבר". הרמב"ם, שבא להכריע בספק זה קבע, שחרש שעליו חלים דיני חש"ו, הוא חרש שגם אינו שומע וגם אינו מדבר. חרש המדבר, או אילם השומע נחשבים בעיניו ככל אדם.

למרות שדינו של החרש שווה בדרך כלל לזה של השוטה, הרי שבנושאים מסוימים (כגון בדיני ממונות ובדיני אישות), החרש נחשב כחשוב מהשוטה אשר אין לו דעה כלל.

• שוטה - במסכת חגיגה נאמר: "ת"ר איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו והמאבד כל מה שנותנים לו". דוגמאות אלו המובאות בגמרא, ניסו לסווג את השוטה כאדם אשר אינו יכול לחשוב בצלילות ואינו מסוגל לחיות חיים עצמאיים.
• קטן - קטן הוא צעיר אשר לא הגיע לגיל 13 ויום אחד (בר מצווה) ואשר אין לו סימני בגרות. קטנה זוהי צעירה שלא הגיעה לגיל 12 ויום אחד (בת מצווה) וגם לה אין סימני בגרות.

דיני הקטן מחולקים לשתי תקופות עיקריות: תקופה שבה הוא נחשב כפעוט (גיל 6-8), ותקופת הקטנות עד גיל הבר מצוה.