חינמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חינמון הוא כינוי מזלזל לעיתון או כתב עת המחולק בחינם, שטבע אורי אבנרי בשנות השישים ^[1]. החינמון מופץ באמצעות הצבתו בנקודות נגישות לקהל היעד שלו, ולעתים באמצעות צירופו כנספח לעיתון גדול יותר המופץ בתשלום.

החינמונים נפוצים בעיקר בעיתונות מקומית, שכונתית או מגזרית, אך קיימים לעתים גם בעיתונות ארצית. המודל העסקי העומד מאחורי חינמון הוא בדרך כלל מימון באמצעות פרסומות, כאשר העובדה שהוא מחולק חינם מגדילה משמעותית את תפוצתו והופכת אותו אטרקטיבי יותר למפרסמים. פרסום בחינמון נחשב כלי יעיל לחדירה בתפוצה נרחבת לקהל מגזרי ממוקד. ישנם חינמונים הממומנים בידי אגודות, ארגונים וגורמים בעלי עניין, הרואים בו פלטפורמה להפצת מסר בקרב קהל מטרה. לעתים קרובות מחולקים חינמונים בצמתים של תחבורה ציבורית, כגון תחנות רכבת תחתית, ומספקים לנוסעים חומר קריאה לשעת הנסיעה.

חינמון נחשב לעתים כנחות לעומת עיתון המופץ בתשלום, עקב ההנחה כי אלמלא היה ניתן חינם לא היה נדרש ונקרא. ברוב המקרים החינמונים קטנים יותר בהיקפם מעיתונים בתשלום וסגנונם קליל יותר ומיועד לקריאה זריזה ולא מתעמקת.

חלקם של החינמונים בשוק העיתונות נמצא בעלייה מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים. החינמון מטרו, שהחל את דרכו בסטוקהולם שבשבדיה ב-1995 זכה להצלחה רבה ומהירה, וקבוצת התקשורת השולטת בו מוציאה עשרות חינמונים ברחבי העולם, חלקם עירוניים וחלקם ארציים.

[עריכה] בישראל

בישראל מופצים חינמונים רבים, החל מעיתונים מקומיים (מקומונים) ועד עיתונים בתפוצה ארצית ועלוני פרשת השבוע. בישראל פעילים ארבעה חינמונים בתפוצה ארצית:

• "ישראלי" של קבוצת הירש מדיה, החל לצאת לאור בתחילת 2006 ונסגר בינואר 2008
• "ישראל היום" של שלדון אדלסון, החל לצאת לאור ביולי 2007
• "ישראל פוסט", בבעלות אלי עזור ודודי ויסמן, החל לצאת לאור באוגוסט 2007
• "24 דקות" של קבוצת ידיעות אחרונות, החל לצאת לאור בינואר 2008

[עריכה] קישורים חיצוניים

• החינמונים באים, גיליון של העין השביעית בנושא החינמונים, ספטמבר 2007