חזרת הש"ץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חזרת הש"ץ (שליח ציבור) היא חלק מן התפילה היהודית. בחלק זה חוזר שליח הציבור על תפילת העמידה לאחר שכל יחיד מתפלל בלחש. את החזרה תיקנו אנשי כנסת הגדולה כדי להוציא ידי חובת תפילה גם את אלו שאינם יודעים להתפלל לבדם את תפילת העמידה שנאמרת בלחש. תקנה זו הייתה רבת משמעות בטרם המצאת הדפוס שכן לא לפני כל המתפללים היה סידור כתוב.

חזרת הש"ץ קיימת בתפילת שחרית, מנחה, מוסף וכן בתפילת נעילה במוצאי יום כיפור. בתפילת ערבית אין חזרת הש"ץ מפני שמעיקרה תפילה זו היא רשות ולכן אין מעכבים את הציבור בשביל מי שאינו יודע להתפלל (ע"ע טרחא דצבורא). בערבית של שבת אומרים תפילה הנקראת מעין שבע שהיא קיצור תפילת שבע אותה מתפללים בשבת.

במהלך החזרה נוספים קטעים שאותם אין היחיד אומר בתפילתו בלחש: קדושה, מודים דרבנן וברכת כהנים.

לקיום חזרת הש"ץ יש צורך במניין ולכן היא נחשבת לעיקרה של תפילה בצבור שחשובה מאוד ביהדות. מסיבה זו יחיד או אפילו מספר יחידים שמתפללים אינם חוזרים על התפילה. במידה וישנם מספר אנשים שכבר התפללו והם משלימים למניין לאחרים שטרם התפללו או שהזמן קצר ניתן לקיים תפילה קצרה שבה נאמרות רק שלוש הברכות הראשונות וקדושה בקול והשאר בלחש וזאת ללא תפילה בלחש קודם החזרה.

[עריכה] חזרת הש"ץ בהיסטוריה

במקומות וזמנים בהיסטוריה היהודית בהם הציבור ידע היטב את נוסח התפילה, היו שרצו לבטל את חזרת הש"ץ. הרמב"ם היה בין האוחזים בדעה מכיוון שראה כי הציבור מנצלים את זמן החזרה לטיול ופטפוטים, דבר הגורם לחזן לברך ברכה לבטלה. הרמב"ם חשש אף מתדמית התפילה היהודית בעיני הגוים: " ...ותימנע אריכות החזרה ויסר חילול השם שנתפשט בין הגויים, והוא שהיהודים רוקקין וכחין ומסיחין בתוך תפילתם".ואכן, במצרים, ארץ מגוריו של הרמב"ם, בוטלה חזרת הש"ץ, אך לאחר מספר דורות שבה חזרת הש"ץ להיאמר גם שם. אמנם, עד היום חלק מיהודי תימן הנוהגים כרמב"ם, נוהגים להתפלל תפילה אחת בקול רם. מעטים מהם עושים זאת בכל תפילות השנה, רבים נהגו להתפלל תפילה אחת בקול רם תפילות מסוימות (למשל: מנחה בכל יום כשאין שהות, מוסף של שבת). בכל מקרה, כל יהודי תימן נהגו במוסף של ראש השנה להתפלל תפילה אחת בקול רם, ובמוסף של יום הכיפורים להתפלל לחש וחזרה.