הרגישות החדשה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרגישות החדשה הינה תנועה בקולנוע הישראלי, שהחלה בשנות ה-60, ונמשכה בערך עד לסוף שנות ה-70. התנועה ביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי בעל ערכים אומנותיים ואסתטיים, בנוסח סרטי הגל החדש של הקולנוע הצרפתי. עם זאת, התנועה מוגדרת יותר כתנועת נגד לז'אנר "הריאליזם הציוני" ששלט ביצירה הקולנועית הישראלית בשנות ה-40 ובשנות ה-50, והמשיך בשנות ה-60 בעידודה הרשמי ובמימונה של המדינה, ואל מול סרטי הבורקס שנתפסו כעממיים ולא איכותיים.
יוצרי "הרגישות החדשה" באו מהבוהמה התל אביבית, מבתי הספר לקולנוע, ומחבורות השוליים שנוצרו, כגון "חבורת לול" שהתכנסה סביב אורי זוהר או אנשי "העין השלישית" שבראשם הבמאי ז'אק קתמור, הבמאי דוד גרינברג, הצלם אמנון סולומון ואחרים. את המושג "הרגישות החדשה" טבע, שנים לאחר דעיכת התנועה, הבמאי יהודה ג'אד נאמן. התנועה מעולם לא הוגדרה באופן רשמי, לא נכתב "מניפסט", אך הסרטים שנוצרו במסגרתה ניתנים לזיהוי ברור.
חברים בולטים בתנועה הם אורי זוהר (שסירטו "חור בלבנה" (1964) נחשב לסרט הראשון שבישר את בוא התנועה), אברהם הפנר, ז'אק קתמור, יצחק צפל ישורון, דניאל וולמן, דוד פרלוב, יקי יושע, ואחרים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אריאל שוייצר, הרגישות החדשה, הוצאת בבל.
