גבריאל (טיל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

טיל גבריאל

גבריאל הוא טיל ים-ים מתוצרת התעשייה האווירית. הטיל פותח בשנות השישים על בסיס טיל קרקע-קרקע בשם "לוז". במלחמת יום הכיפורים נעשה בו שימוש לראשונה, בהצלחה רבה, בקרב לטקיה, בקרב טרטוס ובקרב דמייט.

כ-50 טילי גבריאל נורו במלחמה זו, קרוב למחציתם פגעו במטרה.

[עריכה] היסטוריית פיתוח

מאז שנת 1954 עסק חמ"ד (שהפך לימים לרפא"ל) בפיתוח טיל מונחה נהוג כבל. טיל זה פותח במקור עבור חיל האוויר לשיגור ממטוס דקוטה, אך אומץ לבסוף על ידי חיל התותחנים לשימוש יבשתי.

הטיל סבל מטווח מינימלי בן 6 ק"מ שהיה גדול מדי לכוחות היבשה, ומאי עדיפות על פני סוללות תותחים רגילות. נציגי חיל הים שהשתתפו בניסויים בשנת 1958 החליטו לאמץ אותו כטיל ים-ים בכינוי "לוז" וב-18 במאי 1959 נערך ניסוי שיגור מוצלח מאח"י אילת.

בשנת 1962 נעשו ניסויים בדגמים משופרים מעל סיפון אח"י יפו, אך ההתקדמות המצרית בתחום טילי הקרקע-קרקע הביאה להעתקת משאבי הפיתוח לתחום זה, וכך קיבלה התעשייה האווירית, יצרן הטיל, מוצר שתכנונו לא הושלם לחלוטין.

התעשייה האווירית שיפרה את מנגנון הנחיית הטיל שפוצל להיגוי גובה מבוסס מד גובה מכ"ם, והיגוי כיוון הקולט את ההד החוזר ממכ"ם בקרת האש של הספינה המשגרת (שיטה המכונה "הנחיה חצי-אקטיבית"). שיטה זו אפשרה הטבעת ספינות אויב קרובות מאוד לחוף, פגיעה במטרות חוף וכן התגברות על לוחמה אלקטרונית, במחיר אי יכולת שיגור הטיל מעבר ל"אופק" מכ"ם המשגר.

מאפיין נוסף של הגבריאל הוא מעופו הנמוך מעל פני הים, מה שהקשה על יירוטו בתותחי נ"מ.

הפיתוח הושלם בשנת 1969 כאשר שיגור מוצלח מאח"י חיפה הטביע את ספינת המטרה.