את ואני והמלחמה הבאה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
את ואני והמלחמה הבאה הוא "קברט סאטירי על המלחמה", מאת המחזאי הישראלי חנוך לוין, שהוצג לראשונה באוגוסט 1968 - כשנה לאחר מלחמת ששת הימים. המחזה מביע ביקורת סרקסטית על המלחמה, ערכיה ותוצאותיה.
[עריכה] חלקי היצירה
היצירה מורכבת מארבעה עשר קטעים - חלק משוחקים וחלקם מושרים. כמלות פתיחה ליצירה כותב לוין:
-
- "הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד,
- הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד."
- מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות - אלוף בצבא נושא נאום לוחמני ואלים מול מגרש ריק מחיילים, אשר לא שבו מהמלחמה.
- הפרידה - דיאלוג של נער הנפרד מחברתו טרם צאתו למלחמה, בעוד זו האחרונה אינה מקשיבה לו כלל וכבר ממשיכה הלאה בחייה במחשבות.
- כי גם במלחמה צודקת - שיר המדבר על כך שבמלחמה אין מנצחים אלא רק מפסידים.
- מקס גוטמן פוגש את הזמרת בוליביה השמנה - דיאלוג בין אדם שלחם במלחמה לבין זמרת אקזוטית. בדיאלוג זה מנסה לוין להצביע בדרך סמלית על כך שערכי ההרואיות והפטריוטיות של המלחמה מטשטשים בקרב האנשים את ההכרה בתוצאות ההרסניות שהיא טומנת בחובה.
- ובבוקר נפלא - שיר אודות מלחמה ומוות הכתוב בצורת פזמון קליל בהברות החוזרות על עצמן. כך בעצם מוחה לוין על זילות החיים בעיני החברה.
- הבן חוזר הביתה משדה הקרב - קטע של טקסט ומשחק דלילים אך נוקבים אודות הכאב הנצור בלב החוזרים משדה הקרב.
- שחמט - שיר שפשרו המצמרר, אודות משחקם של שליטי הארצות באזרחים הפשוטים כבכלי שחמט, מתברר עם שורתו האחרונה. שיר זה מוכר לרבים בביצועה של חוה אלברשטיין.
- האלמנה רובינזון - קטע סאטירי על בעל ואישה הבאים לביתה של ידידתם ששכלה את בעלה חמש שנים קודם לכן. הזוג שוקל כל מילה ובלבד שלא להזכיר לה את בעלה המת, בעוד זו מספרת להם כי היא נישאת מחדש. לוין מנסה להעביר מסר לפיו המנטליות הישראלית מתרפקת על המלחמה והשכול ומנסה להנציח אותם.
- שישה מרובעים שישה שירים מחורזים בארבע שורות (בדומה ל"מרובעים" או "רֻבעיאת" של עומר ח'יאם). רובם ככולם קינות ציניות על תוצאותיה ההרסניות של המלחמה. מתוכם הושרו בהצגה שלושה.
- מקאמה לאלוף בום - מקאמה סרקסטית על האדרת הדרגות הצבאיות והפעולות ההרואיות בקרב.
- שיר הטבח הגדודי - שיר גדוש תיאורי לוחמה ברוטאלית.
- דואט "על מה נלחמנו?" - בדואט זה מנסים גברת פוקס ואדון גורביץ' לתת צידוקים למלחמה זה בפני זה, אך בעיקר בפני עצמם.
- ביקור במקומות הקדושים אחרי המלחמה - שיר לויני טיפוסי קצרצר אודות אדם המבקר במקומות הקדושים לו באמת (בית הכיסא).
- את ואני והמלחמה הבאה - שיר שנתפרסם אף בזכות עצמו אודות נוכחותה של המלחמה בכל ההווייה הישראלית.
[עריכה] הצגת הבכורה
ההצגה הועלתה לראשונה במועדון 'ברברים' בתל אביב באוגוסט 1968 בבימויה של עדנה שביט.
- מוזיקה: אלכס כגן, בני נגרי
- בהשתתפות: שפרה מילשטיין, בת-שבע צייזלר, רמי פלג, יאיר רובין/גד קינר
- פסנתר: דורית גולדווסר
- ניהול ארגוני: דני טרץ'
מוצגת מחדש, החל מסוף 2004, בהשתתפות המבצעים המקוריים: שפרה מילשטיין, בת-שבע צייזלר, רמי פלג, גד קינר, כשליד הפסנתר ברט ברמן.
[עריכה] לקריאה נוספת
- חנוך לוין, מה אכפת לציפור, הוצאת הקיבוץ המאוחד. כולל את כל קטעי "את ואני והמלחמה הבאה".
