אנמיה ממארת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנמיה ממארת ^[1] (Pernicious Anemia) הינה מחלת חיסון עצמי שפוגעת בתאי הדופן בקיבה Parietal cells, או בפקטור הפנימי Intrinsic Factor, או בשניהם גם יחד.

זו הסיבה השכיחה ביותר לחוסר של ויטמין B₁₂, חוסר שגורם לאנמיה מגלובלסטית ולתופעות נוירולוגיות.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 רקע פיזיולוגי 3 תופעות קליניות 4 תופעות פתולוגיות 5 אבחון 6 טיפול 7 הערות שוליים

[עריכה] היסטוריה

• בשנת 1849, תוארה לראשונה מחלה מסוכנת, שכונתה "אנמיה ממארת", משום שהלוקים בה נפטרו מסיבה שלא הייתה ידועה אז.
• בשנת 1920 התגלה, שאנשים שאכלו הרבה מרק כבד הבריאו באטיות מן האנמיה. על סמך ממצא זה בוצע ב-1926 מחקר מבוקר של אכילת כבד כטיפול למחלה. החוקרים לא ידעו אומנם מהו החומר המצוי בכבד אשר גורם לריפוי, אבל החולים נרפאו כליל מהמחלה.
• בשנת 1948 הצליחו החוקרים לזהות ולבודד את החומר שמונע אנמיה ממארת. חומר זה נקרא ויטמין B₁₂.

[עריכה] רקע פיזיולוגי

פקטור פנימי Intrinsic Factor הינו חומר מסוג גליקופרוטאין, שנוצר בתאי הדופן בקיבה Parietal cells. זהו חומר הכרחי לספיגה תקינה של ויטמין B₁₂. בתריסריון נקשר לוויטמין B₁₂ ובאילאום הסופי - החלק האחרון שלהמעי הדק, הפקטור הפנימי מסייע לוויטמין B₁₂ להיספג לתאי המעי הדק, שם הוא מסיים את תפקידו ונהרס.

[עריכה] תופעות קליניות

תופעות קליניות במצב של חוסר ויטמין B₁₂: אנמיה מגלובלסטית, תופעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות, שכיחות גבוהה של מחלות לב וכלי דם, ולנשים בהריון - שכיחות גבוהה להיווצרות פגמים מולדים אצל הילוד, ובעיקר פגמים בתעלה העיצבית, ושיעור גבוה של הפלות טבעיות.

ערך מורחב – ויטמין B12

אנמיה ממארת הינה מחלת חיסון עצמי, ועל כן מופיעה בשכיחות גבוהה יחד עם מחלות חיסון עצמי אחרות.

[עריכה] תופעות פתולוגיות

ניוון של של רירית הקיבה.

שינויים אופיניים במערכת העיכול עקב אנמיה מגלובלסטית.

[עריכה] אבחון

• בדיקות המטולוגיות אופייניות לאנמיה מגלובלסטית.
• בדיקות ביוכימיות: רמה נמוכה של ויטמין B₁₂ בפלזמה, רמות גבוהות של הומוציסטאין ושל חומצה מתילמלונית בפלזמה.
• מבחן שילינג - בדיקה שמטרתה לבדוק האם חוסר של ויטמין B₁₂ נגרם עקב בעיות בספיגה במערכת העיכול, ואם כן - האם הסיבה היא חוסר של פקטור פנימי (כפי שקורה באנמיה ממארת), או לא.

[עריכה] טיפול

• זריקות חוזרות לשריר של ציאנוקובלמין או הידרוקסיקובלמין, עד להעלמות התופעות הקליניות.
• לאחר מכן - מתן ציאנוקובלמין תת-לשוני. לחילופין - מינון גבוה מאוד של ויטמין B₁₂ בבליעה - יכול לגרום לספיגה של ויטמין B₁₂ במעי הדק, אף ללא פקטור פנימי. טיפול זה נדרש בדרך כלל לכל החיים.
• הוספת חומצה פולית במקרים של מחסור חמור - יכולה להקל על האנמיה, ואף למנוע פגמים מולדים, אבל נדרשת זהירות רבה, כי חומצה פולית לא מקילה כלל על התופעות הנוירולוגיות והפסיכיאטריות, הנגרמות עקב חוסר ויטמין B₁₂.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ למרות השם - אנמיה ממארת איננה מחלה ממארת.