אח"י דקר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| אח"י דקר (צ-77) | |
|---|---|
 |
|
| תיאור כללי | |
| סוג אונייה | צוללת |
| צי | חיל הים הישראלי, מקודם הצי המלכותי הבריטי (אה"מ טוטם) |
| סדרה | T |
| אוניות בסדרה | אח"י דקר, אח"י לוויתן ואח"י דולפין |
 |
|
| הוזמנה | 22 באוקטובר 1942 |
| הושקה | 28 בספטמבר 1943 |
| הוכנסה לשירות | 9 בינואר 1945 |
| מצבה כיום/גורלה | טבעה בים התיכון ב-25 בינואר 1968 |
| מקום טביעתה | |
| מאפיינים כלליים | |
| הדחק | 1,095 טון |
| אורך | 84 מטר |
| רוחב | 8.1 מטר |
| שוקע מרבי | 5 מטר (על פני המים) |
| מהירות | 15.25 קשר (28 קמ"ש) על פני הים. 9 קשר (17 קמ"ש) בצלילה |
| עומק צלילה מרבי | 107 מטר |
| צוות | 59 איש, 69 בהפלגתה האחרונה |
| חימוש | 10 משגרי טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ), תותח 102 מ"מ |
הצוללת אח"י (אוניית חיל הים) דקר, שסימונה צ-77, הייתה צוללת בשירות חיל הים הישראלי אשר נרכשה מהצי המלכותי הבריטי ב-1965, וטבעה בדרכה לישראל. על הצוללת פיקד רס"ן יעקב רענן.
[עריכה] אודות הצוללת
אח"י "דקר" הייתה צוללת מדגם T, אשר נבנתה בידי הצי הבריטי בשנת 1943 והושקה ב-28 בספטמבר של אותה שנה בשם "אוניית הוד מלכותו טוטם" (HMS Totem), ושירתה את חיל הים הבריטי במשך מלחמת העולם השנייה.
בשנות ה-50 עברה אה"מ טוטם שיפוצים נרחבים, ביניהם הרחבת גוף הלחץ, הסרת תותח הסיפון, הוספת שני מנועים חדשים, שינוי גוף הצוללת ועיצוב מחדש של הגשר שלה.
בשנת 1964 נערכה עסקה בין ישראל ובריטניה, במסגרתה נרכשו שתי צוללות מדגם T, ובהמשך צורפה לעסקה צוללת שלישית, אה"מ "טוטם", אה"מ "טרפין" ואה"מ "טרנצ'ן". שתי הצוללות הראשונות שופצו באנגליה ושמן שונה לאח"י דקר ואח"י לוויתן. הצוללת השלישית שופצה בישראל ושמה שונה לאח"י דולפין.[1] במשך כחודשיים עברה אח"י דקר בדיקות צלילה וים בסקוטלנד ועברה את כולן בהצלחה.
ב-9 בינואר 1968 הפליגה אח"י דקר מנמל פורטסמות' באנגליה, לנמל חיל הים בחיפה ועליה 69 אנשי צוות. ב-15 בינואר עצרה לתדלוק בגיברלטר, שם נראו אנשי הצוות חיים בפעם האחרונה, ומשם המשיכה בצלילה במימי הים התיכון. הקשר האחרון עימה היה באלחוט ב-25 בינואר 2 דקות לאחר חצות. התקשורת הבאה הייתה אמורה להתבצע בשעה 06:00 בבוקר. מאומה לא התקבל מהדקר באותה עת. ההאזנה לדקר תוגברה אף על פי שעדיין לא הוכרז מצב חירום, כיוון שלצוללות של אותה תקופה היו קשיי שידור וקליטה בייחוד במזג אוויר סוער כמו זה ששרר בים התיכון בחורף 1968. במהלך אותו היום שודרו קריאות חוזרות ונשנות אל הדקר גם בתדר אזרחי פתוח. דממה שררה מצידה של הדקר. קולה לא נשמע עוד.
בבוקרו של 26 בינואר הוכרז על מבצע חיפושים בינלאומי. כל אניות חיל הים וצי הסוחר שהיו בקרבת האזור הוזעקו לחיפושים. מטוסי חיל האוויר הישראלי ומטוסי חיל האוויר הבריטי מקפריסין ביצעו מאות גיחות במאמץ לאתר את הצוללת האבודה. ספינות ומטוסים מבריטניה, ארצות הברית, יוון, טורקיה ואפילו לבנון השתתפו במבצע החיפושים. ב-30 בינואר הודיעה מפקדת החיפושים בקפריסין כי הסיכויים למציאתה של הדקר קרובים לאפס וכי מבצע החיפושים הבינלאומי יסתיים עם שקיעת השמש ב-31 בינואר. מבצע החיפושים הישראלי נמשך עוד ארבעה ימים וכאשר שקעה השמש ב-4 בפברואר נקראו כל ספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר לשוב לבסיסיהם. מבצע החיפוש אחר אח"י דקר הסתיים.
ב-6 במרץ 1968 הכריז שר הביטחון משה דיין בכנסת כי הדקר ואנשי צוותה נחשבים אבודים. יום אבל לאומי הוכרז ודגלי הלאום הורדו לחצי התורן ברחבי המדינה. הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן הכריז כי כל אנשי הצוות האבודים נחשבים כמי שנפטרו לפי ההלכה היהודית.
לאחר 13 חודשים מצא תושב חאן יונס את מצוף הצוללת, דבר שהוביל לחיפושים אחר הצוללת באזורים שונים של הים התיכון, אך לא נמצא כל שריד לצוללת. במשך 31 שנה נערכו 25 מבצעי חיפוש שהעלו חרס. בשנת 1999 מיקדו את החיפושים לאורך נתיבה המתוכנן של הצוללת. משלחת החיפוש של חברת נאוטיקוס שנשכרה על ידי חיל הים הישראלי מצאה את גוף הצוללת בין כרתים לבין קפריסין ב-28 במאי 1999 כשהיא מונחת על קרקעית הים בעומק של 2,900 מטר, ולמחרת זוהתה הצוללת אח"י "דקר" בוודאות.
גשר הפיקוד של הצוללת נמשה מהים ומוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, והוא בולט לעין העוברים בכביש הכניסה לעיר מכיוון דרום. לצד הגשר מצויים במקום שרידים נוספים. אנדרטה לזכר החללים נמצאת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. גוף הצוללת נשאר על קרקעית הים, בהתאם למסורת המקובלת בחילות הים.
