אבו תור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אַבּוּ תור היא שכונה חצויה יהודית-ערבית בירושלים, מדרום לעיר העתיקה. השכונה תחומה מצפון על ידי גיא בן הינום, במערב בדרך חברון ומתחם הרכבת ובדרום בטיילת ארמון הנציב, יער השלום וטיילת שרובר. בין השנים 1948-1967 הייתה השכונה חצויה בידי "הקו העירוני" בין מערב ירושלים הישראלית למזרח ירושלים הירדנית, לאחר שהחלק העליון המערבי של השכונה נכבש על ידי ישראל במלחמת העצמאות ואילו החלק התחתון נותר בידי ממלכת ירדן.
השכונה שוכנת במרומי גבעת אבו תור שרומה 777 מ' מעל פני הים ממנה נשקף נוף לעבר שלושה כיוונים. בכיוון צפון נשקפים ממנה העיר העתיקה וחומותיה, רחבת הר הבית והמסגדים שעליה, הר ציון וכנסיותיו; במזרח נשקפים ממנה שכונת סילוואן, נופי מדבר יהודה, הרי אדום ואף הרי מואב; בדרום נשקפים ממנה ארמון הנציב, טיילות האז וטיילת שרובר ושכונת תלפיות מזרח. חלקה היהודי של השכונה הוא כיום שכונת יוקרה, ובה וילות ערביות לצד בתי דירות מודרניים הבנויים בסגנון שמשתלב באופי השכונה.
תוכן עניינים |
[עריכה] שמות השכונה
השכונה נקראת בפי הערבים דֵיר אַבּוּ תוֹר (אבי השור), "אבו תורי" ו"א־תורי" ובפי היהודים אבו תור. לעתים נקרא החלק היהודי "אבו תור היהודית" והחלק הערבי "אבו תור הערבית". שמו הרשמי של החלק הישראלי של שכונת אבו תור הוא שכונת "גבעת חנניה", אולם תושבי השכונה כמעט ואינם משתמשים בשם זה וחלקם אף אינו מודע לו.
מסורת אחת המסתמכת על דברי מוּגִ'יר אַ־דִין בספרו מ־1495, מספרת שהשם אבו תור מציין את אַחְמַד אַל־קוּדְסִי (הירושלמי) שלחם בשורות צבא צלאח א-דין ונהג לרכב על גב שור. ב־1198, לאחר שהמוסלמים ניצחו בקרב קרני חיטין ולאות הערכה על אומץ לבו במערכה נגד הצלבנים, ניתנה לו הגבעה ומאז היא נקראת על שמו. לפי המסורת הוא נקבר במקום.
מסורת מוסלמית אחרת מספרת כי בזמן שצלאח א־דין צר על ירושלים הצלבנית וצפה מהגבעה באבו תור על הר הבית שבעיר הנצורה, התרברב השייח' שיהאב א־דין, אחד משרי צבאו שנלווה אליו, ואמר: "אכבוש את העיר בלא כל מאמץ רכוב על גב שור" (דהיינו - אפילו לא אזדקק לסוס), ומאז דבק בו ובמקום הכינוי "אבו תור".
לפי אחת המסורות הנוצריות שכונת אבו תור היא מקום "הר המועצה הרעה" (= הסנהדרין) (Mount of Evil Counsel) או "הר העצה הרעה" בו שכן ביתו של הכהן הגדול כיפא (במקום בו קבע יוסף בן מתתיהו את קברו של הכהן הגדול חנניה) ובו קיימו הכהנים והזקנים את חקירתו הראשונה של ישוע - "והאנשים אשר תפשו את ישוע הוליכֻהו אל־קַיָּפָא הכהן הגדול אשר נקהלו שם הסופרים והזקנים" (מתי כ"ו, 57).
על משמעות השמות הנוצריים "הר העצה הרעה" ו"הר המועצה הרעה" וכיצד ניתנו לאותו מקום, מסבירים כי בני ירושלים עירבבו את השם ג'בל א־טור (הר המגדל - שמו הערבי של הר הזיתים) עם ג'בל אבו תור וכך כינו את הגבעה בשם 'אַבּוּ טוּר' (אבי המגדל). כך גם הכינוי "הר העצה הרעה" (Mount of Evil Counsel) היה ל"הר המועצה הרעה" (Mount of Evil Council). מכל מקום, זיהוי נפוץ ומקובל יותר ל"הר העצה הרעה" הוא רכס ארמון הנציב, כקילומטר וחצי דרומה לאבו תור.
בימי הביניים מופיע השכונה שעל הגבעה בשם "הר הגיחון" (באנגלית Gihon Council; ובצרפתית Mons Gihon) על שמו של מעיין הגיחון נובע ממזרח לגבעה, בנחל קדרון.
השם גבעת חנניה נקבע בשנת העשור למדינת ישראל, ביולי 1958, במסגרת קביעת שמות חדשים לשכונות ירושלים שנשאו עד אז שם ערבי או לועזי. השם מציין את חנניה הכהן הגדול בימי בית שני, שבית הקיץ שלו, על פי הערכות, היה ניצב בראש הגבעה שבשכונה. לפי יוספוס פלביוס (מלחמות היהודים ה', י"ב, ב') חנניה אף קבור במרומי הגבעה, אך קברו לא זוהה בימינו.
[עריכה] כנסייה ביזנטית
במרומי הגבעה מתחם נוצרי יווני־אורתודוקסי סגור (דֵיר אבו ת'ור), ובו שרידי כנסייה, המציינת את המקום בו נדון ישו בראשונה, וקברים מהתקופה הביזנטית.
בחלקה התחתון של הגבעה, ממזרח למפגש הרחובות עמינדב ורח' ישי שכן בעבר מנזר דֵּיר אַבּוּ תוֹר (נ.צ. 17165.13035) וזה היה גם שמה של הגבעה לפנים. כיום (2007) ניכרים במקום יסודותיה של כנסייה ביזנטית וקריפטה (מסתור תת-קרקעי). שטח האתר כולו הינו קטן ומגיע לכחצי דונם והוא בבעלותה של הפטריארכיה היוונית־אורתודוקסית ויש המציעים לעשותו גן ארכאולוגי פתוח.
במקום חפרו ח' גולדפוס, ג' מ' גוזלן וע' שיאון שמצאו שרידים של כנסייה ברמת השתמרות נמוכה. לכנסייה מבנה בסיליקה ובו אולם תווך ושתי סטראות. מספר העמודים שהיו בבסיליקה ומקומם לא ידוע. החלק המערבי של הכנסייה לא שרד כלל. במרכזו של האפסיס של הכנסייה הפונה מזרחה נחצב אפסיס. משני צידיו של האפסיס הותקנו חדרי משנה (פסטופוריה).
תחת הסיטרה הצפונית של הכנסייה נחשפה קריפטה החצובה בסלע שהשתמרה במצב בינוני. לפי אחת מהסברות של החופרים שימשה הקריפטה לקבורה וזאת לפי הכתובת שנחשפה בתוך הקריפטה ובה נכתב כי כאן ה"קבר של פ[רוקופיוס]...". לפי סברה אחרת הקריפטה הינה כנסייה תת-קרקעית (קטקומבה). הכנסייה שייכת למנזר על שם הקדוש מודסטוס.
[עריכה] תולדות השכונה
[עריכה] שנים ראשונות
שכונת אבו ת'ור העכשווית הוקמה בשנות ה־80 של המאה ה-19 כשכונה מוסלמית, בחלק המזרחי של השכונה הנוכחית. במקביל, בשנת 1887 הקים יוסף נבון ביי, ושני שותפיו - הבנקאי יוהנס פרוטיגר ושלום קונסטרום, במרומי הגבעה שכונה יהודית שנקראה על שמו 'בית יוסף' והייתה למיזם מסחרי. השכונה הערבית אכלסה ערבים שבקשו לצאת מבין חומות העיר העתיקה לאזור מרווח בקרבת העיר העתיקה. השכונה היהודית התפתחה באיטיות רבה ובמאורעות תרפ"ט (1929) ננטשה בבהלה בגלל ריחוקה משכונות יהודיות אחרות. היהודים לא שבו אל השכונה ובבתיהם הנטושים התיישבו ערבים.
[עריכה] מלחמת העצמאות
במלחמת העצמאות, במאי 1948, במסגרת מבצע קילשון לתפיסת שטחים לאחר סיום המנדט הבריטי וצאת הבריטים, נכבש חלקה המערבי של השכונה בידי כוחות ההגנה. תוך כדי הקרבות ובהתאם לחוזק או חולשת הצדדים נוצר בה קו חזית, כשכוחות "ההגנה" יושבים בחלק העליון של השכונה בבתים שתפסו, והערבים שנהדפו מהחלק העליון יושבים במורדותיה. במהלך הלחימה הקצרה נמלטו כמעט כל תושבי השכונה ממנה. בתום הלחימה הפעילה, משני צידי קו החזית שעבר בקו של צפון-דרום, נוצרו משלטים לשני הצדדים. בצד המערבי נבנו עמדות צה"ל על החלק השולט והגבוה של הגבעה, וממזרחן, בשטח נחות טופוגרפית, עמדות הלגיון הירדני, כשמול כל עמדה ניצבת העמדה המקבילה. בין שני הצבאות היה שטח צר שהתמלא בהריסות ובגדרות תיל תלתליות (קונצרטינות). בהסכם הפסקת האש שהותווה על ידי משה דיין ועבדאללה א-תל (עוד קודם לשביתת הנשק) סימנו השניים כל אחד את קו העמדות הקדמי שלו, וכך נוצר בין השניים פער שהיה ל'שטח ההפקר'. הגבול סומן בעיפרון שעווה ("צ'יינוגרף") על גבי מפה, והקו העבה חצה בתים, אתרים וכבישים והטביע את חותמו על חייה העתידיים של השכונה. הגבול חצה את השכונה ברחוב עשהאל, כאשר עמדות הירדנים והישראלים נמצאות בשני צידיו. כך נוצר "הקו העירוני" שחצץ בין הצדדים משך 19 שנים. קו הצ'יינוגרף אושרר בהסכמי שביתת הנשק ברודוס כ"קו שביתת הנשק 1949".
[עריכה] תקופת ירושלים החצויה
תושבי השכונה הערביים שבחלק שבשליטת הלגיון הירדני חזרו לבתיהם, ולאחר מלחמת העצמאות יוּשב חלקה המערבי והעליון ביהודים, חלקם עולים חדשים. בצפון שכונת אבו תור הערבית נותרו בתים אחדים מהשכונה היהודית "בית יוסף".
במשך 19 שנה הייתה השכונה מחולקת בין אבו תור הערבית לגבעת חנניה, כאשר השלטונות הישראליים מתעקשים לקרוא לחלק היהודי "גבעת חנניה" ואילו תושביו מכנים אותו בשם "אבו תור" (לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967) ואיחוד העיר השתמשו יותר ויותר בשם הערבי של השכונה, ושם השכונה היהודי "גבעת חנניה" הלך ונעלם, מאחר ולא התעקשו עוד על קיומו. בניגוד לנקודות חיכוך אחרות בעיר החצויה, השקט בשכונה בין הישראלים לירדנים נשמר, למעט בכמה מקרים חריגים, בעיקר בשל העליונות הטופוגרפית של העמדות הישראליות על פני אלו של הלגיון וודאות יכולת התגובה העדיפה של הצד הישראלי.
[עריכה] מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים ניטש קרב מר על כיבושה של אבו תור הערבית. הצורך הדחוף בכיבוש השכונה נתעורר ביום 6 ביוני 1967 כדי להשלים את כיתור העיר העתיקה, שכבר הייתה מכותרת מעבריה האחרים. למשימה נשלח גדוד מילואים של חטיבת ירושלים בפיקודו של מיכאל פייקס. הכוחות נתקלו בהתנגדות של חיילי הלגיון הירדני, ועד לכיבוש השכונה בשעת חצות של אותו לילה ספגו 16 הרוגים ובכללם המג"ד פייקס. עם ההשתלטות על אבו תור הושלם כיתורה של העיר העתיקה, שלמחרת נכבשה בידי צה"ל.
[עריכה] אופי השכונה כיום
השכונה המשיכה להיות חצויה למעשה, גם לאחר מלחמת ששת הימים כשהערבים יושבים בחלקה התחתון של השכונה והיהודים בחציה העליון. המוצבים הישראליים והירדנים סולקו וסמטת הגבול הייתה עתה לרחוב עשהאל המפריד בין החלק הערבי והחלק היהודי של השכונה. אופי קביעת הגבול והאיכלוס היהודי שבא בעקבותיו הביאו לרחובות מופרדים הומוגנית, שחלקם התחתון המזרחי מיושב בערבים והעליון המערבי מיושב ביהודים. מעברו המערבי של רחוב עשהאל עומדות וילות מטופחות של משפחות יהודיות המסתגרות מאחורי חומות אבן וממזרחו הבתים הערבים הבנויים אחד בתוך השני בבנייה ערבית לא סדירה. בשכונה היהודית מתגוררים כ־400 משפחות. הצד היהודי המערבי של השכונה הפך גם לאזור יוקרתי שבו רמת חיים גבוהה ובו גרים היהודים בבתים ערביים משופצים ומודרניים ובבתי יוקרה חדישים שנבנו בשנות ה־80' וה־90' ואילו הצד הערבי קפא על שמריו. חיי המסחר, השירותים, הבילוי והפנאי מתקיימים בשכונות סמוכות.
לאבו תור הערבית מערכת של חינוך, רווחה ותחבורה נפרדת לחלוטין מזו של השכונה היהודית. בחלק הערבי של השכונה יש כמה חנויות מכולת שהיוו בעבר מקומות מפגש שבין יהודים לערבים, אך החל מהאינתיפאדה הראשונה מדירים היהודים את רגליהם מהן. בשכונה אין בית ספר יהודי וילדי השכונה מוסעים על ידי הוריהם או נוסעים ללמוד בשכונות הסמוכות. בחלק הערבי של השכונה ישנו בית ספר יסודי בשם 'אחמד סמך'.
ההבדל בין שני חלקי השכונה ניכר גם בהיבט הבינוי. לעומת הפיתוח המואץ שפקד את שכונת אבו תור היהודית שבה בתי דירות נאים, גגות רעפים וגינות נאות, החלק הערבי של השכונה שבו מוסיפים קומות לבניינים נמוכים ושטחי ביניים שבין הבתים מתמלאים בבתים חדשים - נראה ככפר מוזנח.
בתקופת 'האינתיפאדה' החל מ־1987 החל מתח הולך וגובר בין היהודים לערבים בשכונה כאשר חבלות ושריפת מכוניות של יהודים הפכו לדבר שבשיגרה. המתח הגובר הביא לצמצום המגעים שבין יהודים לערבים והשכונה נחשבה לשכונת 'תפר'. באזור רחוב עשהאל בנו היהודים שגרו ברחוב חומות הגנה גבוהות מקומת אדם לבתיהם בצד המזרחי של בתיהם, הגובל בחלקו הערבי של הרחוב. הרחוב וחומות האזור היהודי מוארים בלילות בפנסים רבי עוצמה ו'המשמר האזרחי' מפטרל לאורכו. בעבר היו תושביה הערבים של אבו ת'ור נוהגים לקצר את דרכם ולחצות את האזור היהודי בדרכם לתחנות האוטובוס שברחוב דרך חברון ולמקומות עבודתם במערב העיר. כמו כן, חלק מהצעירים ובני נוער ערביים שעברו באזור היהודי של השכונה נהג בואנדליזם כלפי רכוש תושבי השכונה היהודית ואף התקיף מילולית את בנות השכונה. בחששם, הקימו התושבים של האזור היהודי שער ברזל בין רחובות עשהאל ועובד המונע מהערבים לעבור בחלקה היהודי של השכונה. לאחר הסכם אוסלו ב-1994 שבו החיים אט אט למסלולם, אך המתח שבין הקהילות עדיין קיים.
לשם פיקוח מהיר יותר וממוקד על אירועים על רקע לאומני הקימה משטרת הבירה מתקן צילום בווידאו ברח' עשהאל, הוא רח' הגבול לשעבר. המתקן קשור ישירות למשטרה ומאפשר פיקוח בזמן אמת על המתרחש באזור קו התפר. מצלמה דומה הותקנה גם ברח' נעמי הסמוך. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-2 בדצמבר 1998 נרצח אוסאמה נטשה, עובד עירייה ערבי תושב השכונה בן 41 על ידי רעול פנים ברחוב נעמי. מצלמות האבטחה לא פעלו אך לטענת המשטרה בוצע הרצח על רקע לאומני בידי דוקר סידרתי יהודי ממאה שערים.
במרכז הקהילתי של השכונה, בית נחמיה, נוצר עימות בין ילדי השכונה הערבים הלומדים בבית הספר היסודי בשכונה 'אחמד סמך' לבין ילדי השכונה היהודים, על רקע השימוש במתקני השעשועים שבגן המתנ"ס. על רקע העימות שאף גלש לפסים אלימים, נוצר בשנים 1999 - 2000 פרויקט 'מרכז החווייה היהודי־ערבי' שיצר מפגש מאולץ שבין שתי התרבויות. הפרויקט נועד ליצור היכרות ולהפחית את סף החשדנות ההדדי.
תוכנית אב לבנייה בשכונות ערביות במזרח העיר משנת 1998 הראתה את האפשרות לבניית יותר מ־3000 דירות במגזר הערבי. התוכנית נועדה להביא את שטחי הבנייה האפשריים בשכונות הערביות לידי מיצוי, אך גם לאפשר לעברייני בנייה לקבל היתרים בדיעבד והכשרה לבנייה שבוצעה בלא רישיון. בשכונת אַבּוּ תוּר הערבית הותר לפי תוכנית זו לבנות 150 יחידות דיור.
[עריכה] חורשת אבו תור ותוכניות עתידיות
במרכז השכונה, על גב הגבעה, סמוך למרכז הקהילתי 'בית נחמיה', שנקרא ע"ש חלל צה"ל בן השכונה ששירת בסיירת מטכ"ל, קיימת חורשה גדולה המיועדת לשימור ומשווה לשכונה אופי כפרי פסטוראלי. באמצע שנת 1999 הוצע על ידי העירייה, לאור בקשת עמותת בית הכנסת של השכונה, לעקור את החורשה ובמקומה להקים בית כנסת מרכזי. מרבית התושבים של השכונה מתנגדים לתוכנית זו וכן לתוכנית הקמת "מרכז שרובר" - מרכז גדול לתרבות ועסקים בשכונה, בטענה שתוכניות כאלו יפגעו באופיה של השכונה.
[עריכה] התיישבות יהודים בתוככי השכונה הערבית
התיישבות מהוססת של יהודים בגבול השכונה הערבית החלה כבר מאז 1967 ובגבול הרחובות עשהאל, עין רוגל והמפקד ישנה התיישבות משותפת. יחד עם זאת, קיימת הפרדה די בולטת בין השכונות. ב־2001 רכשה ישיבת עטרת כהנים בניין בן ארבע קומות בחלק התחתון של שכונת אבו תור בלב האזור הערבי. הבית היה בבעלותה של משפחת עג'מיאן הארמנית (שעברה לחו"ל לאחר המכירה) והיה בעבר בשימושה של הקונסוליה הצרפתית בירושלים. בבית, שנרכש בסוף ספטמבר 2001, הוצבו מאבטחים השומרים על הבניין ביום ובלילה, שיכנה הישיבה שתי משפחות צעירות, ובכוונתה להכניס למגורים במקום עוד ארבע משפחות כולן מאנשי ישיבת עטרת כהנים. היום מתגוררות בבניין שש משפחות, כולן ללא קשר לישיבת עטרת כהנים.
