רודיון מלינובסקי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רודיון יקובלביץ' מלינובסקי (31 במרץ 1967 - 23 בנובמבר 1898) (ברוסית: Родион Яковлевич Малиновский), מצביא דגול במלחמת העולם השנייה, מרשל ברית המועצות, שר ההגנה של ברית המועצות בשנים 1957 - 1967.
מלינובסקי נולד בעיר אודסה שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). שמו המקורי היה רובים (ראובן), אך הוא שינה אותו לשם בעל צליל סלבי - רודיון. אביו היה קראי ואמו - אוקראינית. מלינובסקי נולד מחוץ לנישואין וגדל בבית אמו. כאשר היה בן 13 עזב את הבית בגלל סכסוך עם אביו החורג. הוא נדד בדרום רוסיה ועבד בעבודות מזדמנות.
בשנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לצבא הרוסי. לחם ביחידת מקלעים בחזית דרום-מערבית, שם נפצע וזכה בעיטור על אומץ לבו. בשנת 1916 במסגרת חיל המשלוח הרוסי הגיע לצרפת. עד לסיום מלחמת העולם הראשונה לחם בצרפת. על לחימתו זכה בשני עיטורים צרפתיים וקודם לדרגת רב סמל.
בשנת 1919 חזר לרוסיה והתגייס לצבא האדום. במהלך מלחמת האזרחים לחם בסיביר נגד הכוחות הלבנים. תפקידו האחרון במלחמה היה מפקד פלוגה.
לאחר המלחמה נשאר בצבא ומילא שורה של תפקידים פיקודיים. בשנים 1927 - 1930 למד באקדמיה צבאית של המטה הכללי. בשנת 1937 נשלח לספרד, שם היה יועץ צבאי בכיר בצבא הרפובליקנים, במהלך מלחמת האזרחים.
בשנת 1938 חזר לברית המועצות ומונה למרצה בכיר באקדמיה הצבאית של המטה הכללי. בשנת 1941, סמוך לפלישת הגרמנים לברית המועצות, מונה מלינובסקי לפקד על גיס 48, שהתפרס בגבול עם רומניה. בתחילת אותה שנה הועלה לדרגת גנרל.
במלחמת העולם השנייה נלחם בדרום אוקראינה, תחילה כמפקד גיס ולאחר מכן כמפקד ארמיה. בדצמבר 1941 מונה לפקד על החזית הדרומית. בקיץ 1942 מונה למפקד ארמיה ה-66, אשר לחמה צפונית לסטלינגרד. לאחר כיתור הארמיה ה-6 של הוורמאכט בסטלינגרד, פיקד על הכוחות שהדפו את ניסיון של קבוצת הארמיות "דון" בפיקודו של אריך פון מנשטיין לפרוץ את הכיתור. על פעולו בקרבות אלו הועלה מלינובסקי לדרגת גנר-קולונל ועוטר בעיטור סובורוב דרגה-1.
לאחר סיום המערכה בסטלינגרד מונה למפקד החזית האוקראינית ה-3, עמה השתתף בשחרור אוקראינה הדרומית. בין הערים ששוחררו על ידי הכוחות בפיקודו הייתה גם עיר הולדתו - אודסה. בקיץ 1944 מונה למפקד החזית האוקראינית ה-2. באוגוסט-ספטמבר אותה שנה, יחד עם גנרל פיודור טולבוחין (מפקד החזית האוקראינית ה-3), תכנן וביצע את מבצע ההתקפה רחב ההיקף ברומניה. במסגרת המבצע (אשר כונה "מבצע יאשי - קישינב") הצליחו הכוחות הסובייטיים לכתר ולהשמיד את קבוצת הארמיות "דרום אוקראינה" של הוורמאכט ואת את רוב הצבא הרומני. ניצחון זה הביא לקריסת משטרו של יון אנטונסקו ברומניה. בעקבות כך החליפה רומניה צד - מעתה נלחם צבאה לצידן של בעלות הברית.
לאחר הניצחון המוחץ ברומניה נקרא מלינובסקי למוסקבה, שם העניק לו שליט ברית המועצות יוסיף סטלין אישית את הדרגות של מרשל ברית המועצות. מלינובסקי פיקד על הכוחות שכבשו את בודפשט ווינה ושחררו את ברטיסלבה. על חלקו במבצעים אלו הוענק למלינובסקי העיטור הגבוה ביותר - "עיטור הניצחון".
לאחר סיום המלחמה באירופה נשלח מלינובסקי למזרח הרחוק של ברית המועצות, שם פיקד על חזית טרנסבייקל במלחמה עם יפן. על חלקו במלחמה זו הוענק לו תואר "גיבור ברית המועצות.
בשנת 1947 מונה למפקד העליון של כוחות הצבא האדום באזור המזרח הרחוק. ב-1952 נעשה חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. ב-1956 מונה על ידי מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב לסגן שר ההגנה. ב-1957 ירש את מקומו של גאורגי ז'וקוב בתפקיד של שר ההגנה לאחר שהלה הודח, ושימש בתפקיד זה עד מותו. בשנת 1958 הוענק לו פעם נוספת תואר של גיבור ברית המועצות. מלינובסקי זכה להערכה עצומה בקרב הציבור כולו והצבא בפרט. בתקופתו התחזק מאוד הצבא האדום, ומאזן הטילים הגרעיניים בין ארצות הברית וברית המועצות קטן מאוד עד כדי שוויון.
מלינובסקי היה בין המשתתפים הפעילים ב"הפיכת החצר", כאשר הודח ניקיטה חרושצ'וב מתפקידו והוחלף בלאוניד ברז'נייב.
מלינובסקי כתב שני ספרי זכרונות: "גדולת הניצחון" ו"החיילים של רוסיה". הוא נפטר ב-31 במרץ 1967 במוסקבה ונקבר ליד חומת הקרמלין.
