קרב אוויר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב אוויר הוא קרב באוויר בין שני כלי טיס צבאיים, בדרך כלל מטוסי קרב. מטרת הקרב היא להפיל את כלי הטיס של האויב. בעוד שבמלחמות העולם הנשק העיקרי בקרבות האוויר היו מקלעים הרי שבקרבות האוויר המודרניים הנשק העיקרי הינו טילי אוויר-אוויר והנשק המשני הינו תותח אוטומטי ("מקלעים" בקליבר של 20 מ"מ ומעלה).
מקור המונח האנגלי לקרב אוויר, Dogfight, הוא במלחמת העולם הראשונה ונובע כנראה מהטקטיקה שבה מטוס מתמקם מאחורי הזנב של מטוס אחר על מנת להפילו. מעמדה זו יכול המטוס להפיל את המטרה מבלי שהמטרה תוכל להשיב אש. מסיבה זו, בקרבות אוויר רבים בתקופה זו המטוסים חגו זה סביב זה על מנת להשיג עמדה זו, דבר שהזכיר שני כלבים הרודפים אחד אחרי הזנב של השני. כיום, המונח הרשמי לקרב אוויר באנגלית הוא Air-to-air combat ו-Air combat manuevering (בראשי תיבות: ACM).
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
קרבות אוויר צצו במלחמת העולם הראשונה. המטוסים שימשו בתחילה כתצפית ניידת והטייסים הראשונים לא הקדישו מחשבה רבה לתקיפת כלי טיס של האויב. טייסים נטולי פחד החליטו להתערב ולסכל תצפיות של האויב באמצעים מאולתרים, ביניהם זריקת אבנים, רימונים ולעתים גם חבל בתקווה שיתקע את המדחף של מטוס האויב. מכאן זה התקדם לכך שטייסים נשאו רובים ומקלעים אל המטוס וירו אל עבר מטוס האויב. ב-1915 הומצא התקן המסנכרן את ירי המקלע עם סיבוב להבי המדחף (כך שהכדורים לא יפגעו במדחף), דבר שהוביל להתקנת מקלעים על מטוסים ותחילת עידן קרבות האוויר.
בחלק הראשון של המלחמה, עדיין לא פותחה טקטיקה לקרבות אוויר. אוסוולד בואלק (Oswald Boelcke) היה הראשון לנתח את הטקטיקה של הלוחמה האווירית ופיתח קובץ חוקים לקרבות אוויר, הידועים כ-Dicta Boelcke. רבים מהעקרונות של בואלק, שנהגו ב-1916, עדיין תקפים היום, וכוללים: שימוש בשמש ובגובה הטיסה, התקפה בהפתעה, ופניה חדה כדי להתעמת עם כלי הטיס המותקף (מקביל לעקרון ה"חתירה למגע" בלוחמת חי"ר).
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
בזמן החלק הראשון של מלחמת העולם השנייה הרעיונות הבסיסיים של קרבות האוויר השתנו במעט, למרות שהמטוסים השתפרו באופן ניכר מאז מלחמת העולם הראשונה. כלי תעופה כגון המסרשמיט Bf 109 הגרמני ומיצובישי זירו היפני הפתיעו את בעלות הברית עם יכולת התמרון הטובה יותר שלהם ומהירותם. בתגובה פיתחו בעלות הברית מטוסי יירוט טובים יותר, כגון הספיטפייר ו-F4U קורסייר.
הקרב על בריטניה, בו מטוסי קרב ומפציצים גרמניים הפציצו את לונדון ודרום בריטניה, ומנגד מטוסי קרב בריטיים נשלחו ליירט את המטוסים הגרמניים, הוכרע במידה רבה בקרבות אוויר בין המטוסים הבריטים לגרמניים. בסופו של דבר, יצאה בריטניה כשידה על העליונה כאשר השתמשה במכ"ם כדי לאתר את המטוסים הגרמניים ולשלוח מטוסי קרב להפילם.
קבוצת המתנדבים האמריקאים, הנמרים המעופפים, שהונהגו בידי קלייר שנאו (Claire Chennault) היו מראשוני הטייסים של בעלות הברית שהצליחו להפיל מטוסי קרב יפניים. שנאו ראיין טייסים סינים ולמד את כל מה שהוא יכל על הטקטיקות והשיטות של היפנים. הוא יעץ לטייסים לעבוד בצוותים ולא לעבוד לבד. למטוס P-40 וורהוק היה מיגון לתא הטייס, מיכלי דלק האוטמים את עצמם, שלדה חזקה, מקלעים עוצמתיים ומהירות צלילה גבוהה יותר. מטוס זה יכל להפיל מטוסי זירו באמצעות שהיה מחוץ לטווח שלהם ושימוש בצלילות ונסיקות. באמצעות שימוש במהירות והימנעות מהטעות הקטלנית של ניסיון להשיג בתמרון ובפניות את הזירו, אפשר היה לכוון את המקלע על הזירו ולשחרר מטח יריות בודד, שהיה בדרך כלל מספיק. באותה זמן, כאשר רוב קרבות האוויר עם הזירו הסתיימו בתבוסה לבעלות הברית, הנמרים המעופפים הפילו באופן רשמי 297 מטוסי אויב (המחבר דניאל פורד הוריד את המספר ל-115).
תמרון חשוב אחר נקרא "Thach Weave" (מארג תך, על שם ממציאו ג'ון ס. "ג'ימי" תך). תמרון זה דורש שני מטוסים: מוביל ואיש-כנף, הטסים במרחק 200 רגל אחד מהשני. כאשר מטוס זירו התביית על הזנב של אחד המטוסים, שני המטוסים פונים זה כלפי זה. אם הזירו עקב אחרי מטרתו המקורית במשך הפניה, אזי הוא נמצא בעמדה בו איש-הכנף יכול ליירטו. טקטיקה זו שומשה בקרב מידווי ב-1942, ועזרה לפצות על נחיתות המטוסים האמריקנים עד שמטוסים חדשים נכנסו לשירות.
האיכות העיקרית, של אחד ממטוסי הקרב החשובים ביותר של המלחמה, ה-P-51 מוסטנג, הייתה לא מהירותו או כושר התמרון, אלא טווח הטיסה שלו (יכולת שהושגה אחרי שהותקן עליו מנוע מרלין) שאפשר לו ללוות מפציצי B-17 כל הדרך לגרמניה ובחזרה וכך אפשר השגת עליונות אווירית בעורף האויב.
[עריכה] קרב אוויר מודרני
אפילו בעידן הסילון, קרב אוויר מתפתח לעתים קרובות ל-"dog fights" אך הדגש עבר מהפלות באמצעות מקלעים או תותח להפלות באמצעות טילים. בנסיבות מסוימות, מטוס קרב יכול להתחמק מטיל על-קולי באמצעות תמרונים חדים, או ל"סנוור" אותו ולמנוע את התבייתותו עליו. כאשר שני המטוסים מתחמקים זה מהטילים של זה ונעים במהירות על-קולית זה אל זה, הקרב יכול להתפתח ל-"dog fight" עם ירי בתותח אוטמוטי בטווח של פחות מקילומטר.
עליונות בקרב אוויר תלויה בניסיון ובמיומנות של הטייס, בזריזות של מטוסו, ביכולת התמרון שלו ובתגובות שלו כאשר הוא טס במהירות אוויר הקרבה לאובדן שליטה (הגורמת לסכנה של הזדקרות; המנצח באופן טיפוסי מנצל את היתרונות של המטוס שלו בזמן שהוא מכריח את יריבו לטוס בחסרון מתוכנן. קרבות "dog fights" נערכים בדרך כלל במהירויות נמוכות, אך לא מידי, כך שנשמרת מספיק אנרגיה כדי לבצע תמרונות אווירובטים אלימים, ובהן יכולת הפנייה של המטוס היא הטובה ביותר (רדיוס הפנייה קטן יותר). מהירויות אלה נקראות "corner speed" והן נעות בין 300 ל-400 קשר (556 עד 740 קמ"ש), תלוי בתנאים. למרות שעוצמתם של מנועי המטוס חשובה ביותר בקרב אוויר, אין פירושו של דבר שהקרב מתנהל כולו במהירויות על-קוליות. לדוגמה, מטוס ה-F-22 ראפטור יכול להזדקר במאונך לקרקע ולטוס גם במהירות של פחות מ-100 קשר, ועדיין הוא מסוגל לתמרן במהירות את תותח ה-M61 וולקן שלו לעבר מטרה חומקת.
החשיבות המתשכת של השארת יכולת במטוס הקרב לנהל קרבות אוויר קרובים הודגמה בזמן מלחמת וייטנאם. טייסים אמריקאים שהטיסו את מטוסי ה-F-4 פנטום סימן II שהיו מצוידים בטילי AIM-7 Sparrow, אולם הם לעתים קרבות לא יכלו לירות את הטיל על מטרות שזוהו במכ"ם ללא זיהוי ויזואלי שלהן, דבר שגרם לאובדן היתרון שלהם. בנוסף, למטוסי ה-F4 לפני דגם E לא היה תותח והם הסתמכו על טילים בלבד, דבר שהפך אותם לפגיעים ביותר בקרבות בטווח קצר או כשאר נגמרו להם הטילים. מטוסי יירוט לטווח קצר, כגון ה-מיג 17 ומיג 21, הרבה יותר זריזים מאשר מטוסי תקיפה/הפצצה לטווח רחוק. למרות זאת, על ידי שימוש בטקטיקות מתקדמות יותר, בטיל AIM-9 סיידווינדר (טיל אוויר-אוויר לטווח קצר) ואש תותחים, טייסים אמריקאים הצליחו לנצח בקרבות אוויר מעל צפון וייטנאם, בייחוד אחרי שחיל הים האמריקאי פתח בתוכנית ההכשרה Top Gun להחזרת כשירות ומיומנויות של dog fight (קרב אוויר צמוד) לטייסיו.
במלחמת לבנון הדגים חיל האוויר הישראלי עליונות אווירית של המטוסים המערביים על המטוסים המזרחיים (של ברית המועצות בעיקר) ויצא מנצח מכל קרב אוויר כנגד חיל האוויר הסורים. למרות שהמטוסים המזרחיים נחשבים לבעלי כושר תמרון טוב יותר, הם סובלים מהנדסת אנוש לקויה ומנחיתות באוויוניקה ובמערכות האלקטרוניות. כמו כן, איכות הטייס הישראלי עולה על זו של הטייס הערבי, וזה אחד הגורמים העיקריים להישגי חיל האוויר במלחמה זו.
עם טלי אוויר-אוויר מודרניים דוגמת ה-AMRAAM המונחים, המרחיבים באופן ניכר את טווח ההתקלות בין מטוסי קרב, מספר מונחים שיערו שקרבות בטווח קצר יעלמו, אבל אחרים מביאים את מקרה וייטנאם כהוכחה לכך שהשערה זו איננה נכונה. למרות זאת, כדאי לציין שמספר רב של הפלות מעבר לטווח הראייה (BVR = Beyond Visual Range) התרחשו אחרי מלחמת המפרץ. זה נבע משיפור ניכר של טילים ארוכי טווח, מכ"מים והחשוב מכל, השילוב של אמצעי שליטה ובקרה (שו"ב) ומודיעין מתקדמים כגון מטוסי מטוסי AWACS. אמצעי השו"ב סיפקו לכוחות הקואליציה תמונה טובה יותר ועדיפה של שדה הקרב האווירי, ובשילוב עם בקרת אוויר אפשרה שימוש בנשק הנועד אל מעבר לטווח הראייה.
למרות זאת, השיפור בכל ההיבטים של טילים מתבייתי חום (אינפרא אדום) ביחד עם כוונות המותקנות על קסדת הטיסה (פיתוח ישראלי) הסיר את הצורך במרדפים אחרי הזנב של המטרה. בנוסף, בשנות ה-2000 נכנס לשימוש מבצעי בחיל האוויר הישראלי טיל אוויר-אוויר פיתון 5, תוצרת רפא"ל. טיל זה הוא בעל יכולת "ספירה מלאה" ויכול לפגוע גם במטרות הנמצאות מאחורי המטוס. טיל זה עתיד לשנות את קרבות האוויר מאחר שהעמדה שמאחורי המטרה, שנחשבה לבטוחה - כעת כבר לא.
במלחמת לבנון השנייה הפיל חיל האוויר הישראלי לפחות מזל"ט אחד של חיזבאללה. במלחמת לבנון הראשונה נרשמה הפלת מטוס סורי לזכות מזל"ט של חיל האוויר הישראלי: המטוס הסורי ניסה להפיל את המזל"ט אך איבד שליטה והתרסק על צלע הר. בעתיד אמורים להחליף כלי טיס בלתי מאוישים את מטוסי הקרב המאוישים, דבר שיאפשר תמרונים חדים יותר ויכול להיות בעל השפעה רבה על קרבות האוויר.
[עריכה] קרב אוויר בחלל
כיום קרבות אוויר בחלל הם נחלתם של סרטי מדע בידיוני בלבד. למרות שקרב בחלל דורש שיקולים שונים בשל החיסרון בגרביטציה וגרר, סרטי מד"ב בחלל וסימולטורים שונים מתארים את הקרב בחלל כדומה ל-dog fight רגיל כדי להציג פעולה שאיתה הקהל יכול להזדהות יותר טוב. מספר סרטים ומשחקי מחשב, דוגמת בבילון 5, Battlestar Galactica, ו-I-War ניסו למדל בדויק קרב חלל ופיזיקה ניוטונית אמיתיים בתנאים שכאלה. לדוגמה, מאחר שגוף בתנועה יישאר בתנועה גם ללא דחף נוסף, חללית קרב יכולה לסובב את עצמה לכיוון אחר מכיוון טיסתה, למשל: אם רודפים אחרי הזנב שלה היא יכולה להסתובב 180 מעלות סביב צירה ולירות בכלי הרודף אחריה, בזמן שהיא עדיין נעה בכיוונה המקורי.
