מתי שמואלביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מתי (מתתיהו) שמואלביץ (1921 - 1995) היה לוחם לח"י.

שמואלביץ נולד בעיר לודז' בפולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 החליט לעלות ארצה. הוא עלה באופן בלתי ליגלי עם קבוצת אנשי בית"ר בספינת מעפילים במסגרת עליית אף על פי. ביום כיפור 1938 הגיע לחוף בנימינה והצטרף לפלוגת בית"ר במקום. עם הפילוג באצ"ל הצטרף ללח"י.

באוגוסט 1941 נעצר בתל אביב ונשלח בצו מעצר מינהלי ללא משפט למחנה המעצר מזרעה (מזרע) ליד עכו (כיום בית החולים מזרע).במחנה זה פגש רבים מחבריו אנשי לח"י בתוכם יצחק שמיר ונתן ילין מור.

בדצמבר 1942 הועברו עצורי לח"י ממזרע, למחנה המעצר בלטרון. מיד החלה קבוצה של 20 עצורים שנתגבשה עוד במזרע, לחפור מנהרה. חפירת המנהרה נעשתה בתנאים קשים מאוד ונמשכה כתשעה חודשים. היה צורך לדאוג לכלים מיוחדים לחפירה, להוצאת האדמה ופיזורה מבלי שירגישו בה לא רק השומרים אלא גם שאר העצורים שלא הובאו בסוד הבריחה. היה גם צורך לספק תאורה ואוורור במנהרה. את האדמה שהוצאה פזרו בערוגות נוי שנבנו סמוך לצריפים. אורך המנהרה היה כשבעים מטר והיא עברה מתחת לגדר המחושמלת.

בתיאום ובעזרה של חברים מבחוץ יצאו בלילה של 1 בנובמבר 1943 20 עצורי לח"י ובתוכם שמואלביץ, אל החופש.

שמואלביץ שב לעבודת המחתרת ופעל לגיוס חברים ואוהדים למחתרת.

ב5 באפריל 1944 כשהלך ברחוב החשמונאים בתל אביב, נתבקש על ידי משמר בריטי להזדהות. בתגובה הוא החל להימלט. הבריטים פתחו עליו באש והוא החזיר אש ופגע בשוטר בריטי. לבסוף נפגע מקליע ברגלו ונפל. הוא היזדהה בשם רפאל בירנבוים והמפליא הוא שהבריטים לא זיהו אותו כאחד מ-20 הבורחים מלטרון עד שאמר להם זאת במשפטו.

בכלא המרכזי בירושלים (במגרש הרוסים) החליט שמואלביץ להפוך את משפטו למשפט פוליטי. הוא היה זמן מה בתא עם ישראל אלדד שעזר לו בניסוח הנאום בפני השופטים.

נאומו של שמואלביץ עשה רושם גדול בארץ והתפרסם בעיתונים, עדות לשינוי ביחס היישוב ללח"י.

בית המשפט מצא אותו אשם ודן אותו למוות בתלייה. הוא הולבש בבגד אדום והוכנס לתא הנידונים למוות.

הלחץ הציבורי השפיע על הבריטים והם המתיקו את עונשו למאסר עולם. הוא הועבר לריצוי עונשו לכלא ירושלים.

לאחר גירוש 251 עצורי המחתרות לאריתריאה הוא ארגן שביתת רעב והפסקת עבודה למשך 48 שעות. בעקבות זאת הועבר לכלא עכו.

ב4 במאי 1947 השתתף בפריצה מכלא עכו. לרוע מזלו נהג הרכב שנסע בו טעה ובמקום לנסוע מזרחה, הוא פנה דרומה ונתקל ביחידה של חיילים בריטים (כלניות) שפתחו באש. הרכב התמלא פצועים והרוגים. שמואלביץ נמלט פצוע והסתתר בשדה קמה. חייל בריטי גילה אותו והתכון להרגו. בשנייה האחרונה הגיע סגן מנהל הכלא וחצץ ביניהם.

לאחר החלטת האומות המאוחדות ב29 בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, התקיפו האסירים הערביים בכלא עכו את האסירים היהודים שהתגוננו יפה. בעקבות זאת הוחלט להעביר את האסירים היהודים לכלא ירושלים.

ב20 בפברואר 1948 נמלטו מכלא ירושלים 12 אסירים מהאצ"ל ומהלח"י ובתוכם מתי שמואלביץ כשהם מתחזים לפועלי עיריה שבאו לתקן את הביוב בבית הסוהר.

שמואלביץ התחיל לפרסם את זכרונותיו בעיתון הלח"י מברק.

לאחר רצח מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט נעצרו מתי שמואלביץ ונתן ילין מור והובאו למשפט בעכו באשמת ניהול ארגון טרוריסי. ב10 בפברואר 1949 נגזרו על ילין מור 8 שנות מאסר ועל שמואלביץ 5 שנות מאסר אולם הם ניחונו כעבור מספר ימים במסגרת חנינה כללית.

שמואלביץ עבד בעסקים פרטיים. בשנת 1964 נישא למשוררת ש. שפרה.

מנחם בגין מינה את שמואלביץ למנכ"ל משרד ראש הממשלה. בתוקף תפקידו זה הוא היה ממונה מטעם הממשלה על הסכם תשלום הפיצויים למפוני סיני.

ספר זכרונותיו של שמואלביץ בימים אדומים פורסם לראשונה ב-1949 והיה לרב מכר. מהדורות נוספות הופיעו ב-1978 ו-2004.

[עריכה] לקריאה נוספת

מתי שמואלביץ:בימים אדומים-זכרונות איש לח"י, הוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1978.
נחמיה בן-תור: הבריחה הגדולה, הוצאת בורסי, 1993.
נתן ילין מור: לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974.