מנחם זמבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי מנחם זמבה (או זמבא) (1883 - 1943) היה מאחרוני רבני פולין, והיה ידוע בגאונותו המופלגת.

הוא נולד לאביו ר' אלעזר בי"ג באלול ה'תרמ"ג (1883) בפראגה, פרבר של ורשה, השוכן על גדות נהר הוויסלה. הוא היה עילוי, וניחן בכוח זיכרון נדיר ותפיסה מבריקה. עם זאת, מילדותו סבל מבריאות לקוייה, בייחוד בעיניו החלשות וגופו המורעב. בגיל תשע נפטר אביו, והוא עבר לחסותו של סבו, ר' אברהם. זה קירבו אל החסידות עם נסיעותיו התכופות לאדמו"ר מגור, ה"שפת אמת".

בגיל שמונה עשרה נשא את מינדל, בתו של ר' ישעיה חיים צדרבוים, שהיה עשיר ויכל לפרנס את חתנו כשזה יושב ועוסק בתורה. מסופר עליו שבתקופה זו כתב עשרת אלפים כתבי יד של חידושי תורה, שרובם המכריע אבדו בשואה. בשנת תר"פ (1920) נפטר חמיו שתמך בו, ובכל אופן לא הסכים לקבל על עצמו את עול הרבנות כדי שיוכל להמשיך לפרנס את משפחתו. הוא העדיף להמשיך לנהל את חנות הפלדה שהוריש לו חותנו והקדיש לשם כך מספר שעות ביום. מחזה כזה, של גדול בתורה עוסק בענייני העולם הזה משך תשומת לב, אך הוא המשיך לנהל את העסק יחד עם אשתו עד שנת תרצ"ה (1935). באותה שנה נכנע ללחץ הרבנים וקיבל על עצמו את החברות ב"ועד הרבנים" של ורשה יחד עם רבי יעקב מאיר בידרמן ורבי אברהם ויינברג, אז התפנה לעסוק בצרכי ציבור, ובין השאר היה בין החותמים על האיסור להמם את הבהמה לפני שחיטתה, בפולמוס הגדול על השחיטה שהתנהל באותם הימים.

עם ייסוד "אגודת ישראל" נבחר למזכירות הכבוד של התנועה, עוד בטרם מלאו לו ארבעים. הוא התנגד לציונות, ובדבריו בכינוס השלישי של האגודה התנגד נחרצות לתוכנית החלוקה של האו"ם.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה, עברה העיר ורשה לשליטת הנאצים שדרשו להקים את "מועצת הזקנים" (היודנראט). ר' מנחם זמבה התנדב לעמוד בראשו, אך עמיתיו הרבנים מנעו זאת ממנו ושלחו שני רבנים אחרים למועצה. בתחילת המלחמה נעשה ניסיון להבריח את ר' מנחם זמבה מחוץ לגבולות פולין הכבושה, אך בכרטיסי הוויזה לארצות הברית נרשם שם המשפחה של הרבי מגור, אלטר, וכך היה מנוע ר' מנחם לצאת מהאזור הכבוש. לאחר התעללות קשה של הנאצים בתחילת שנת ת"ש, הוא נאלץ להעביר את דירתו לעתים קרובות, והשאיר את אלפי כתבי היד במסתור בדירתו הישנה.

עם גירוש היהודים לתחומי גטו ורשה, עבר לשם גם הרב זמבה עם בני משפחתו. ידוע שהוא תמך ועודד את המורדים, בניגוד לגישתם הזהירה של רבנים אחרים. בשבת חול-המועד פסח, י"ט בניסן תש"ג (1943), במהלך דיכוי מרד גטו ורשה, החל ביתו של ר' מנחם לבעור. דיירי הבית ניסו לחצות את הרחוב אל עבר הבית שממול, כאשר נשמעו יריות ור' מנחם נפל. שאר האנשים ברחו מיד בחזרה אל הבית הבוער, ורק עם חשיכה התאפשר להם לראות כי ר' מנחם נרצח. הוא הובא לקבר זמני, אך לא הספיקו לקוברו כראוי. ימים אחדים לאחר מכן השלימו הנאצים את חיסול הגטו וממשפחתו של ר' מנחם לא נשאר שריד.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הועברו עצמותיו של ר' מנחם, לקבורה בהר המנוחות בירושלים.