מלחמת האזרחים בלבנון (1975 - 1990)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת האזרחים הלבנונית השנייה פרצה ב-13 באפריל 1975 כהמשך ישיר לסכסוכי דת ומעמדות קודמים בלבנון ונמשכה, בין הפסקת אש אחת למשנתה, עד 13 באוקטובר 1990 עם כיבוש מזרח ביירות על ידי צבא סוריה.

ממשלת לבנון אישרה כי במלחמה, על כל שלביה, נהרגו כ-150,000 איש, נפצעו כ-200,000 איש וכ-17,500 איש שהוגדרו כנעדרים והוכרזו כמתים. בנוסף עזבו את ביתם, מרצון או שלא מרצון, כ-790,000 איש וכ-1,000,000 איש היגרו אל מחוץ לגבולות לבנון. הנזק הוערך על ידי קרן המטבע הבינלאומית בכ-25 מיליארד דולר. מרביתו של הנזק מקורו בבריחת כ-200,000 מומחים ובעלי מקצוע אל מחוץ לגבולות לבנון והרס רוב מפעלי התעשייה במדינה.

חאפז אל אסד העריך כי כמיליון פליטים נכנסו לתחום סוריה. רבים אחרים נהפכו פליטים בלבנון גופא.

ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של לבנון

לבנון בעת העתיקה - הפיניקים מהכיבוש הערבי עד לשלטון הממלוכים (634 - 1516) שלטון עות'מאני (1516 - 1832) שלטון בשיר השני בחסות מצרים (1832 - 1840) הקאימקאמיות (1840 - 1861) המרד ותוצאותיו (1861 - 1914) יצירת לבנון הגדולה (1914 - 1943) לבנון הגדולה עצמאות לבנון הגדולה (1943 - 1975) מלחמת האזרחים השנייה (1975 - 1990) הסדר הסורי בלבנון (1990 - 2005)

לבנון

תוכן עניינים 1 המחנות במלחמה 1.1 המחנה הרדיקלי 1.1.1 ארגונים פלסטינים 1.1.2 מפלגות ותיקות אשר התקיימו בטרם המלחמה 1.1.3 ארגונים אשר הוקמו שנים מעטות טרם המלחמה ובזמן המלחמה 1.1.4 ההנהגה הסונית 1.1.5 ההנהגה השיעית 1.2 המחנה השמרני 1.2.1 מפלגות נוצריות-מארוניות ומיליציות הקשורות בהן 1.2.2 גופים מארוניים עדתיים שנוסדו בזמן הלחימה 1.2.3 הזרם הפשרני 1.2.4 הממסד המארוני הדתי 1.3 גורמים נוספים בסכסוך 2 שלב הלחימה הראשון: אפריל 1975 עד אוקטובר 1976 2.1 אירועי עין-רומאנה 2.2 מעורבות בינלאומית בסכסוך 2.3 המשך הפרגמנטציה העדתית 2.4 התגברות המעורבות הסורית 2.4.1 שינוי עמדה סורית 2.5 רגיעה מתוחה 3 שלב שני בלחימה: אוקטובר 1976 עד 1982 3.1 מבצע ליטני 3.2 הקמת רצועת הביטחון 3.3 העימות בין סוריה לפלנגות 3.4 מתיחות בין ישראל לאש"ף 4 השלב השלישי בלחימה: 1982-1984 4.1 הפלישה הישראלית 4.2 משא ומתן להפסקת אש 4.3 טבח סברה ושתילה 4.4 הסכם ה-17 במאי 4.5 מלחמת ההרים 4.6 הלחימה מתגברת 5 השלב הרביעי בלחימה: 1985-1988 5.1 מלחמת המחנות 5.2 ממשלת מישל עאון 5.2.1 "מלחמת השחרור" של עאון 5.3 הסכם טאיף 5.3.1 הלחימה במערב בירות 5.3.2 טבח ה-13 באוקטובר 6 סיום הקרבות 7 אחרית דבר 8 הערות שוליים 9 קישורים חיצוניים 10 לקריאה נוספת

[עריכה] המחנות במלחמה

[עריכה] המחנה הרדיקלי

המחנה הרדיקלי (נקרא לעתים קרובות גם בשמות: המחנה המוסלמי, האופוזיציה, המחנה לשינוי הסטטוס-קוו. רוב הארגונים במחנה זיהו עצמם בשם "תנועה לאומית" או "חזית פרוגרסיבית"), אגף זה נודע במערב כ"שמאל הלבנוני" ומרבית כוחותיו התאגדו בתחילת המלחמה לתנועה הלבנונית הלאומית. השינויים אשר ניסה להנחיל האגף הפוליטי של המחנה, שנתקבעו למעשה על עמדתו כמאל ג'ונבלאט, כללו את ביטול המפתח העדתי; ארגון מחדש של המבנה הארגוני של הממשל; שינוי חוק הבחירות ושינוי חוק האזרחות; וביטול ההפרדה העדתית בצבא. למעשה ניתן לסכם את השינויים שביקש המחנה לערוך בביטול האמנה הלאומית של 1943. בהמשך הלחימה הוסיף המחנה לרשימת עקרונותיו את ההתנגדות לחלוקת לבנון למדינות נפרדות על בסיס עדתי - רעיון אשר רווח בעיקר בקרב החוגים המארוניים. המחנה כלל ערב-רב של קבוצות אשר נטו לחוסר-ארגון ועקביות, בעיקר משום שמניעיהם ללחימה לא היו אחידים. בקרב המחנה נעשו מספר נסיונות לאחד את חבריו השונים תחת קורת גג פיקודית אחת, אך בלי הצלחה. את חברי המחנה ניתן לחלק למספר קבוצות עיקריות:

[עריכה] ארגונים פלסטינים

• הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) - הארגון הפלסטיני המרכזי בזירה הלבנונית שהונהג על ידי יאסר ערפאת. הארגון הורכב ממספר רב של תתי-ארגונים שהמרכזי שביניהם הוא תנועת פת"ח. בתחילת מלחמת האזרחים השתתפו בלחימה בעיקר קבוצות שוליות של אש"ף, אבל תוך זמן קצר, הצטרפו ללחימה, עד ינואר 1976, כל שאר תתי-הארגונים וביניהם פתח אשר ניסו שלא להתערב במלחמה. עם התקדמות המלחמה נעשה אש"ף לעמוד התווך של המחנה.
• יחידות סוריות של "צבא שחרור פלסטין" (צש"פ).
• א-צעיקה - פלג פרו-סורי באש"ף. רבים רואים בהתנהגות ארגון זה מדד למדיניות סוריה במלחמת האזרחים בלבנון.
• ארגוני הסירוב.

[עריכה] מפלגות ותיקות אשר התקיימו בטרם המלחמה

• "המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית" של כמאל ג'ונבלאט - רוב כוחה של הושתת על ההומוגניות הדתית הדרוזית של חבריה השונים. מנהיגה ג'ונבלאט חתר להשגת מטרות פוליטיות שונות, בעיקר שלא באמצעים אלימים. כוחה של המיליציה הצבאית של המפלגה, שפעלה בעיקר באזור הר הלבנון (לבנון הקטנה) הייתה שולית לאורך המלחמה
• מפלגת הבעת' - מפלגת הבעת' בלבנון התחלקה לשני פלגים: אחד אשר תמך - בעקביות, אם כי לא באופן מלחמתי - בעמדה הסורית בלבנון, בראשות עצאם קנצווה; ושני התומך בעמדה העיראקית, בראשות עבד אל מג'יד א-ראפעי. בין שני הפלגים התקיימו סכסוכים תמידיים.
• הנאג'דה (העוזרים) - ארגון סוני ברובו. למרות דרישותיו של הארגון לביטול הסטטוס-קוו בטרם המלחמה. הארגון כמעט ולא השתתף בלחימה והשפעתו נמוגה עם השנים.
• "המפלגה הלאומנית הסורית" - מפלגה נציונל-סוציאליסטית פאשיסטית לבנונית אשר הצטרפה, בניגוד לעמדה אשר נקטה במלחמת האזרחים בשנת 1958, למחנה הרדיקלי. בזמן המלחמה עלו מתוך המפלגה שני זרמים מרכזיים. הראשון שבהם, בראשות אנעאם רעד, תמך במהלכיה של סוריה בלבנון והשני, בראשות ג'ורג עבד אל-מסיח, המשיך ללחום בכל שנות המלחמה לצד המחנה הרדיקלי. עם זאת השפעתו של הארגון על מהלך הלחימה היא שולית
• קומוניסטים לבנוניים
  • המפלגה הקומוניסטית הלבנונית - מפלגה אשר הזדהתה עם הארגונים הפלסטינים, מפלגת הבעת' והמפלגה הפרוגרסיבית הסוציאליסטית. מטעם המפלגה פעלה במלחמה האזרחים המיליציה המשמר העממי.
  • ארגון הפעולה הקומוניסטית- ארגון בעל מיליציה פעילה, אשר פעולתה הוכחשה על ידי ראש הארגון, מחסן אבראהים. הארגון שם לעצמו כמטרה להגן על לבנון מפני "סכנת הכיבוש הציוני".

[עריכה] ארגונים אשר הוקמו שנים מעטות טרם המלחמה ובזמן המלחמה

רוב הפעילות הצבאית הלבנונית בוצעה על ידי ארגונים אלו, אף על פי שהיו מקומיים ודמו לכנופיות.

• ארגונים נאצריים לבנוניים - ארגונים שונים אשר הזדהו עם מטרותיו של גמאל עבד אל נאצר דוגמת איחוד כלל-ערבי וחיזוק העולם הערבי. ארגונים אלו קיבלו חיזוק בכסף ובנשק ממדינות שונות ובראשן לוב.
  • "איחוד כוחות העם העמל" - ארגון מקורב לסוריה אשר זרועו הצבאית, "פרקת א-נאצר", השתתף בלחימה כנגד מחנה הסטטוס-קוו, עד שינוי העמדה הסורית במאי 1976. לאחר שינוי המדיניות הסורית תמך הצהרתית בלבד בסוריה. האיחוד הונהג על ידי כמאל שתילא ונג'אח ואכים (אשר נבחר לפרלמנט הלבנוני בבחירות שנערכו ב-1972)
  • "תנועת התיקונים" - ארגון בראשות עצאם ערב, שהתפלג מ"איחוד כוחות העם העמל" על רקע סכסוכים אישיים.
  • "הנאצריסטים הבלתי תלויים" - ארגון, בהנהגת איבראהים קוליילאת, אשר תמך בפלסטינים וראה עצמו כ"תנועה חברתית פרוגרסיבית". מיליציית הארגון, "אל-מוראבטון", נעשתה קבוצת הלוחמים הסונית העיקרית בלחימה במלחמת האזרחים בכלל ובביירות בפרט. הארגון תמך במחנה הרדיקלי בכל שנות המלחמה.
  • "הארגון העממי הנאצרי" ("צבא השחרור העממי") - ארגון שפעל בצידון בהנהגת מוצטפה סעד. בעל חשיבות שולית ביחס לארגונים הנאצריים האחרים
• תנועת ה-24 באוקטובר - ארגון מקומי בטריפולי בעל זיקה לארגונים הפלסטיניים, בראשות פארוק אל-מקדם. גילתה התנגדות פעילה כנגד מעורבות סוריה בלבנון.

[עריכה] ההנהגה הסונית

דעותיהם של המנהיגות הסונית המסורתית והממסד הדתי למלחמת האזרחים נפרדו כבר בשלב מוקדם. המנהיגות המסורתית, בראשות צאיב סלאם וראשיד כראמה, ראתה את הגישה המהפכנית של מחנה האנטי-סטטוס-קוו כהרסנית לעדה הסונית. בדומה למארונים, פחדו הסונים, שבאופן ברור מספרם היחסי באוכלוסיית לבנון ירד (לצד גדילת קהילת השיעים בלבנון), מאיבוד כוחם הפוליטי במקרה של ביטול המפתח העדתי בלבנון. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת האזרחים נדרשו, בגלל תחושת ההשתייכות העדתית שעלתה במלחמה, לשייך עצמם למחנה הרדיקלי - תוך כדי סיכון הבסיס לעוצמתם הפוליטית, בין היתר בגלל העדר מיליציה משמעותית מטעמם^[1]. עמדות ההנהגה המסורתית נטו עם הזמן ל"מרכז הזירה הפוליטית" וניסו לקיים תמיכה בנשיא סולימאן פרנג'יה.

עמדת הממסד הדתי הסוני והעומד בראשה, המופתי חסן ח'אלד, הייתה קיצונית יותר מזו שגילתה המנהיגות המסורתית, אך עדיין הייתה עמדתה רחוקה מזו של שאר המחנה הרדיקלי. דעתו של הממסד הדתי הייתה כי אין לוותר על התביעות המוסלמיות השונות רק בשל חילוקי דעות פוליטיים. הממסד הדתי עזר בארגון "פיסגה אסלאמית", שבה השתתפו מנהיגים מסורתיים, אנשי דת, מדינאים ויאסר ערפאת, קיצוניים ומתונים כאחד, שהתקיימה בביתו של המופתי.

[עריכה] ההנהגה השיעית

במהלך המלחמה נקטו הנכבדים (ה"זועמא"), המנהיגות הפוליטית השיעית המסורתית, קו פשרני בדומה לזה שנקטה המנהיגות הדתית הסונית. רוב כוחה של ההנהגה הפוליטית נלקח ממנה על ידי המנהיגות המליטנטית השיעית ובעיקר על ידי תנועת המקופחים, שנוסדה שנים בודדות לפני המלחמה על ידי מוסא אל-צאדר. בתחילת המלחמה הקימה תנועת המקופחים את המיליציה אמל. המיליציה נטתה שלא להתערב במלחמה בשנותיה הראשונות ותמכה בעמדת סוריה, הפכה בשנים המאוחרות של המלחמה לאחד מעמודי התווך של המאבק. האוכלוסייה השיעית השמרנית, שבתחילת העימות תמכה באש"ף שפעל באזור מגוריה בדרום לבנון, החלה להתנגד להתנהלותם של הפלסטינים בשטחה, שהקימו מחסומים בשטחה, ופעלו על פי חוקיהם שלהם.

[עריכה] המחנה השמרני

המחנה השמרני (נקרא לעתים קרובות גם המחנה הנוצרי או מחנה הסטטוס-קוו) - אגף זה נודע במערב כ"ימין הלבנוני". מחנה זה הינו הומוגני, מבחינה עדתית, בהרבה מקודמו ומפולג פחות. בספטמבר 1976, לאחר כמעט שנה של מגעים, הוקם ארגון-גג משותף, "החזית הלבנונית", אך היקף פעילותו לא היה משמעותי. גם את אגף זה ניתן לפצל למספר קבוצות עיקריות:

[עריכה] מפלגות נוצריות-מארוניות ומיליציות הקשורות בהן

קבוצות אלו היו החלק המשמעותי ביותר של מחנה הסטטוס-קוו במלחמת האזרחים בלבנון והיווה את רוב כוח הלחימה. המיליציות הנוצריות חומשו על ידי בלגיה ומערב גרמניה, ולטענת מתנגדיהם הרדיקלים, גם מישראל.

• כתאיב (הפלנגות הנוצריות) - מפלגה אשר הוקמה עשרות שנים לפני הלחימה ונטתה לפשרנות לאחר מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון ונתמכה על ידי מעמד הביניים והשכבות החלשות. לאחר 1973 התחילה המיליציה של מפלגת הכתאיב, שנודעה בשם פלנגות, לאגור נשק כהכנה לעימות, שנראה בלתי-נמנע בעיניהם, עם הארגונים הפלסטינים. בשלב הראשון של הלחימה התרכזו הפלנגות בהגנה על השכונות הנוצריות בבירות. עם התרחבות הלחימה אל מחוץ לבירות צברו הפלנגות, בהנהגת פייר ג'ומייל ושני בניו: בשיר ואמין, כוח רב והחלו לפתוח מחנות אימונים ולקנות נשק כבד. בסוף השלב הראשון של מלחמת האזרחים החלו לקרוא מנהיגי הפלנגות לחלוקת המדינה הלבנונית. תוכניתם הייתה להקים מדינה מארונית נפרדת, אשר תכלול את הר הלבנון, לבנון הקטנה, המולדת ההיסטורית של המארונים ושני אזורים נוספים בעלי משמעות מדינית, כלכלית וגאוגרפית: החוף ומזרח ביירות.
• המפלגה הליברלית הלאומית (מל"ל) - מפלגה מארונית שמרנית אשר למנהיגה, כמיל שמעון, שר הפנים של לבנון לאחר פרוץ הלחימה ויד ימינו של הנשיא פרנג'ייה, היה סכסוך אידאולוגי ופוליטי ארוך שנים עם כמאל ג'ונבלט. המיליציה של המל"ל, "הנמרים", מילאה תפקיד חשוב במלחמת האזרחים לצידן של הפלנגות.
• צבא השחרור של זע'רתא (בריגדת מרדה) - מיליציה מארונית אשר הונהגה, באופן רשמי, על ידי טוני פרנג'ייה, בנו של נשיא לבנון. פרנג'ייה האב עצמו נמנע, בזמן תפקודו כנשיא, מהתערבות בעניינים עדתיים, אך עם סיום כהונתו התחיל לפעול בצורה פעילה במחנה השמרני. המרדה שימשו כצבא של האוכלוסייה הנוצרית של זע'רתא (אזור זע'רתא-בטרון) במאבק אל מול האוכלוסייה המוסלמית של טריפולי, אך נמנעו מלפעול בזירות סכסוך אחרות.

[עריכה] גופים מארוניים עדתיים שנוסדו בזמן הלחימה

הגופים המארוניים השונים אשר הוקמו בזמן הסכסוך, נוצרו אד הוק לענייני המלחמה. ארגונים אלו, מטיב הקמתם, היו קיצוניים ביחסם אל המחנה הרדיקלי והטו את המחנה השמרני כולו לקיצוניות.

• "הליגה המארונית" - ארגון מארוני בראשתו של שאכר אבו סלימאן, שנודע כתומך פעיל באב שרבל אל-קטיס. הארגון קיים יחסים הדוקים עם המיליציות המארוניות האחרות במסגרת הלחימה בלבנון.
• "שומרי הארזים" - ארגון מארוני אשר התנגד ל"ניסיון הערביזציה" שניסו, לדעתו, ראשי המחנה הרדיקלי להנהיג בלבנון. הארגון שנודע בשל עמדותיו הקיצוניות, החל פעולתו ביולי 1975 ושיתף גם הוא פעולה עם הארגונים המארוניים האחרים בלבנון.
• "החזית הלבנונית"/"הפיסגה המארונית"/"חזית כפור" - בדצמבר 1975 כינסו ראשי העדה והכנסייה המארונית, כנראה בתגובה להתכנסותה של "הפיסגה האסלאמית", את "הפיסגה הארונית" אשר נודעה מאוחר יותר גם בשם הלא-רשמי "חזית כפור", במטרה ליצור עמדה אחידה לכלל מחנה הסטטוס-קוו. הפיסגה יצאה בהאשמה כנגד הפלסטינים בהרס הסטטוס קוו העדתי אשר שרר בלבנון מאז ניסוח "האמנה הלאומית". באחת מפגישותיה, בספטמבר 1976, הודיעו משתתפי הפיסגה על החלטתם להקים ארגון-גג לתיאום הפעילות המלחמתית של מחנה הסטטוס-קוו בשם "החזית הלבנונית".

[עריכה] הזרם הפשרני

• ריימונד אדה - מנהיגה של מפלגת הגוש הלאומי, הקים בשנת 1976, שש שנים לאחר פרישתו מן מסגרת הפוליטית "הגוש המשולש" שבה היה חבר עם כמיל שמעון ופייר ג'ומאייל, את "חזית האיחוד הלאומי" - גוף אשר שם לעצמו למטרה לסלק את הנוכחות הסורית מלבנון. אדה התקרב במשך תקופת כהונתו של פרנג'ייה אל אישים מן המחנה הרדיקלי, כדוגמת כמאל ג'ונבלאט ורשיד כראמה ואל הפטריארך המארוני. היה זה טבעי כי המסגרת החדשה שהציג אדה משכה לקרבה בעיקר מנהיגים מוסלמיים מתונים. החזית לא השתתפה בלחימה ולבסוף הצטמצמה פעילות לפרסום אזהרות של אדה מפני "המזימה הציונית-אמריקנית" לחלוקת לבנון ויצירת לבנון נוצרית נפרדת.
• אליאס סרכיס - דמות ידועה בפוליטיקה הלבנונית. סרכיס נבחר לנשיאות באפריל 1976, בתמיכת השלטון הסורי. סרכיס פעל לאחר בחירתו לקיום משא ומתן בין כל הכוחות שהשתתפו במלחמה.

[עריכה] הממסד המארוני הדתי

רוב רובו של הממסד המארוני הדתי נמנע מהתערבות ישירה בלחימה. עם זאת, בשלב מוקדם למדי במלחמת האזרחים התפלגה דעת הממסד לשנים. הפטריארך המארוני, בוטרוס חריש, גילה עמדה מתונה למדי אשר התבטאה בין היתר בהתקרבותו למארוני המתון, ריימונד אדה. לעומתו, ראש מסדר הנזירים המארוני וראש התאגדות המנזרים בלבנון, האב שרבל אל-קסיס, "הכומר הלוחם", תמך בצורה נלהבת למדי בכוחות הנלחמים, השתתף בפסגה המארונית והיה חבר בחזית הלבנונית. עקב פעילותו הרבה הואשם שרבל על ידי יריביו כי הפך את הכנסיות למחסני נשק ולמקום חלוקת מזון ללוחמים הנוצריים^[2].

[עריכה] גורמים נוספים בסכסוך

• הצבא הלבנוני נשאר נייטרלי בשלביו הראשונים של הסכסוך, אך החל להתפרק במהרה ליחידות המרכיבות אותו, לפי עדה ודת ואלו נלחמו לצד הקרובים להם.
• העדות הנוצריות הלא-מארוניות המשמעותיות בלבנון, היוונים קתולים, היוונים אורתודוקסים והארמנים ניסו שלא להשתתף בלחימה. התארגנותם המלחמתית העיקרית הייתה לצורך הקמת מיליציות מקומיות מאולתרות למטרת הגנה על שכנותיהם.

[עריכה] שלב הלחימה הראשון: אפריל 1975 עד אוקטובר 1976

[עריכה] אירועי עין-רומאנה

ערך מורחב – אירועי עין-רומאנה

ב-13 באפריל 1975 השתתף פייר ג'ומאייל, ראש מפלגת הכתאיב (הפלנגות), בטקס חנוכת כנסייה חדשה באחד מפרבריה הנוצריים של ביירות, עין-רומאנה. על מנת לשמור על האזור ביצעו שומרי ראשו של ג'ומייל שינויים בהסדרי התנועה. בסביבות השעה 11:00 הגיעו ברכב לאזור כשישה פלסטינים חמושים אשר סירבו להישמע להוראותיהם של שומרי הראש ואף ירו באוויר. שומרי הראש חסמו את דרכם ופתחו לעבר הפלסטינים בירי. בקרב היריות שהתפתח נהרגו שלושה משומרי הראש ונהג הרכב הפלסטיני.

בשעות שלאחר מכן, עבר ליד הכנסייה אוטובוס פלסטיני. על המאורעות המיידיים לאחר הגעת האוטובוס ישנן שתי גרסאות סותרות. אנשי הפלנגות גורסים כי באוטובוס נסעו פלסטינים חמושים אשר באו לנקום את מות חבריהם. מספר פלנגיסטים ארבו לאוטובוס וכאשר זה התקרב התפתח קרב יריות שבו נהרגו 14 פלסטינים. מנגד, גרס דובר אש"ף כי באוטובוס נסעו משפחות אשר הוחזרו אל מחנה הפליטים תל א-זעתר הסמוך וכי מאש הפלנגות נהרגו 27 מאנשיהם. עם זאת, הגרסה המקובלת היא שילוב של שתי הגרסאות. לפי גרסה זו נסעו באוטובוס בין 25 לבין 30 פלסטינים חמושים אשר חוסלו כולם בקרב עם הפלנגות.

בין אם כך ובין אם כך, מאורעות אלה, אשר נודעו בשם מאורעות עין-רומאנה, גררו אחריהם קרבות נוספים בביירות ובסביבתה. למרות מילוי בקשתו של יאסר ערפאת להסגרת האחראים להרג החמושים הפלסטינים, עין-רומאנה הופגזה במשך שלושה ימים על ידי הפלסטינים. הכוחות נחלקו במהרה לשני אגפים.

בסוף יוני 1975 הצליח המוסלמי הסוני רשיד כראמה, בעזרת מאמציה של סוריה, להקים ממשלת-חירום אשר מנתה שישה נציגים מקרב העדות השונות. ממשלת החירום, אשר פעלה שלושה חודשים בלבד, עד ראשית ספטמבר 1975, הצליחה לקיים שביתת-אש כמעט מוחלטת במהלך כהונתה.

[עריכה] מעורבות בינלאומית בסכסוך

הסכסוכים הבין עדתיים משכו אליהם את תשומת לבן של חלק ממדינות העולם. כחלק ממדיניות החוץ שלה סיפקה ברית המועצות, ביחד עם לוב ועיראק, נשק וסיוע כלכלי לפלסטינים ולתומכיהם במטרה להחליש את השפעת ארצות הברית בלבנון. סוריה גם כן סיפקה נשק ותחמושת לתנועת הפת"ח על מנת לבסס את שליטתה על המיליציות השונות שפעלו בשטח וניהלה דו-שיח מתמיד עם קבוצות כוח אחרות.

ישנם רבים אשר מאמינים כי כבר בשלב ראשוני זה של הלחימה נוצר כוח חדש שנאמנותו לא הייתה נתונה לאף אחד מן הצדדים. כוח זה כונה בשם "הכוח השלישי" ויש הרואים בו כאחראי להצתת המהומות לאחר כל רגיעה. לדעת רבים מדובר בשכירים לבנוניים שנשכרו על ידי לוב ועיראק. מעשי "הכוח השלישי" נועדו לגרום לביטול הפסקת האש על ידי מעשי רציחות. במאי 1975 נרצחו מאות נוצרים לבנונים צעירים שרובם מארונים אשר הובילו למעשי נקמה מצד המיליציות הנוצריות. כמו כן, רצחו חלק מאנשי ארגון "ספטמבר השחור".

בתחילת ספטמבר חודשו הקרבות. סביר להניח כי הקרבות התפרצו בעידודה של ברית המועצות אשר רצתה לעמעם את הצלחת תיווכה של ארצות הברית להשגת הסכם ההפרדה השני בין ישראל לבין מצרים שנחתם מספר ימים קודם לכן ב-1 בספטמבר 1975. קריאתו של ג'ונבלט לשביתת מחאה ב-15 בספטמבר לא זכתה לתמיכת העם והקרבות המשיכו להתחזק. במסגרת הקרבות נשדדו בעלי חנויות בשווקים הנוצרים של בירות, פוצצו מפעלי תעשייה חשובים ברובע הנוצרי של בירות ונעשו נסיונות לבודד את אשרפיה, הרובע הצפוני הנוצרי של ביירות משאר העיר. באוקטובר 1975 נסיונתיהם של הנוצרים להגן על מרכז העיר ונמל ביירות על ידי התמקמות על גגות ברובע בתי המלון שעל החוף עלו בתוהו והם אולצו לסגת מזרחה.

[עריכה] המשך הפרגמנטציה העדתית

ב-6 בדצמבר 1975, ארבעה נוצרים נהרגו במערב בירות. בתגובה, הפלנגות הנוצריות הקימו מחסומים ברחבי העיר, בהן בדקו את מסמכיהם של העוברים והשבים, כדי לקבוע את זהותם הדתית^[3]. כל פלסטיני או מוסלמי שנתפס, נרצח בעריפת ראש. המיליציות של המחנה הרדיקלי פעלו בתגובה, וכ-600 מוסלמים ונוצרים נרצחו באירועים שזכו לשם "השבת השחורה". אירועים אלו גרמו למלחמת האזרחים להתפרץ ביתר שאת, והפסקת האש שנשמרה במקומות מסוימים, פסקה מלהתקיים לחלוטין.

הצבא הלבנוני החל להתפורר בחודש ינואר 1976, עם סירובו לפקודה של הקצין הסוני סרן אחמד ח'טיב. ח'טיב פרש והקים את "הצבא הערבי של לבנון" (צל"ע - הצבא הלבנוני הערבי), אשר הפך בהמשך לאחד מן המשתתפים החשובים בזירה הצבאית של הלחימה. מחצית חיילי הצבא הלבנוני, אשר מנה באותה עת כ-19,000 איש, ערקו לביתם והמחציתם השנייה הצטרפה לאחד מן הצדדים הלוחמים. עד מרץ 1976 נותרו מן הצבא הלבנוני רק שרידים מעטים, אשר נופצו גם הם עם כשלון נסיון ההפיכה של קולונל (אלוף) עזיז אל-אדהב ביחד עם המחנה הרדיקלי והפלסטינים ב-11 במרץ.

במסגרת המגמה שרווחה במלחמת האזרחים בלבנון, השתלטות על שטחים בעלי זהות עדתית וחיסול המובלעות העדתיות האחרות באותו השטח, הצליחו הסיעות הנוצריות ב-18 בינואר 1976 להכניע את מעוזי ההתנגדות של המחנה המוסלמי בשכונת העוני קרנטינה הממוקמת במזרח ביירות ובשכונת מסלח. מאורע זה, שבו נהרגו כאלף אזרחים, זכה לשם טבח קרנטינה. בה בעת, כיתרו פלסטינים וכוחות שמאל, בתגובה למצור שהוטל יום קודם לכן על תל-זעתר, את העיר דאמור (הממוקמת 17 ק"מ דרומית לביירות) ויומיים לאחר מכן, ב-20 בינואר, הצליחו לכבוש את העיירה, לבזוזה ולהחריבה. מאורע זה נודע בשם טבח דאמור.

לאחר שני מקרי הטבח, מספר התומכים הנוצרים (מקרב השמאל) שתמכו בתנועה הלבנונית הלאומית (של הפלג הרדיקלי) ירד פלאים; תמיכת המוסלמים השמרנים בממשלה, גם כן התדרדרה - כך, הלחימה הפכה ליותר ויותר עדתית. השפעה נוספת של הרציחות, גרמה לפת"ח של יאסר ערפאת, להתאחד במטרותיו עם הציר הרדיקלי, לאור שנאת הפלסטינים המוחלטת בשלב זה, לכוחות הנוצריים.

בתקופה שהגיעה לאחר הרס דאמור ניסו מדינות ערביות רבות והליגה הערבית לתווך בין הצדדים היריבים, אך כל מאמציהם, עד אמצע השנה, עלו בתוהו.

[עריכה] התגברות המעורבות הסורית

התעניינותם של הסורים בלבנון נבעה ממספר מישורים שהעיקריים שבהם הם המישור הלאומי, המישור הכלכלי, המישור הביטחוני והמישור הפולטי. במישור הלאומי, לפי מדיניות סוריה לבנון תמיד הייתה חלק אינטגרלי מסוריה וההפרדה בין שתי המדינות הינה מלאכותית ומקורה במדינות המערב. במישור הביטחוני ביקשה סוריה למנוע השתלטות ישראלית על חבל הארץ שעד נהר הליטני. המנהיגות הסורית האמינה כי השתלטות שכזו לא רק תעמיד את סוריה בעמדה אסטרטגית נחותה, אלא גם תגרום לבריחתם של פליטים רבים לשטחה. במישור הפוליטי ביקשה סוריה לחזק את שליטתה על הגורמים הפלסטיניים בלבנון ולמנוע עליית משטר קיצוני שיושפע מתכתיבים לוביים או עיראקיים. על מנת להשיג מטרות אלו ביקשו הסורים למנוע את ניצחון אחד מן הצדדים מן החלוקה ולמנוע מלבנון להתפרק למדינות קטנות יותר בעלות אופי עדתי - רעיון שקנה לו אחיזה בקרב מארונים רבים בזמן המלחמה.

מ-1976 ואילך, החלה סוריה לבסס את שליטתה בלבנון באמצעים דיפלומטיים ועל ידי החדרת יחידות של צש"פ בהנהגת קצינים סוריים לשטח לבנון ותמיכה שוטפת במחנה הרדיקלי. ב-14 בפברואר שבוע לאחר פגישה עם אסד, הודיע פרנג'יה על ישום רפורמה, שנודעה בשם "מסמך הרפורמות" (או "המסמך החוקתי"). השינוי המרכזי המוצע במסמך הרפורמות הוא שינוי המפתח העדתי שנקבע באמנה הלאומית של 1943: מעתה ואילך יקבלו הנוצרים 50 אחוזים מן המושבים בבית הנבחרים (לעומת 55 אחוזים שקיבלו על פי האמנה הלאומית) וביטול החלוקה העדתית במשרות הפקידותיות הזוטרות. כמו כן הציע המסמך להרחיב את סמכויותיו של ראש הממשלה על חשבון סמכויות הנשיא המארוני, לשנות את החוקה כך שראש הממשלה ייבחר על ידי הפרלמנט הלבנוני ולהקים בית דין עליון לענייני חוקה ומועצה עליונה לתכנון^[4]. רבים תלו במסמך תקווה להפסקת העימות המתמשך.

[עריכה] שינוי עמדה סורית

מסמך הרפורמות אושר באופן מיידי על ידי מנהיגי המחנה השמרני (למעט ריימון אדה), אך במחנה הרדיקלי נתקל המסמך בהתנגדות עזה. ג'ונבלט דחה את הרפורמה בטענה כי אין לבצע רפורמות במפתח העדתי אלא לבטלו כליל, בכל דרגי השלטון. הפלסטינים דחו הרפורמה בשל החשש מן ההגבלה על פעילותם והטלת פיקוח סורי, שהשתמעה מן המסמך. דחייתו של המסמך על ידי המחנה הרדיקלי סימנה את התחלת השינוי בעמדה הסורית בלבנון. הסורים, שבעבר תמכו במחנה הרדיקלי החלו להעביר בהדרגה את תמיכתם אל המחנה השמרני.

לאחר דחיית מסמך הרפורמות נטתה הכף במלחמה לטובת המחנה הרדיקלי וב-11 במרץ החל ניסיון הפיכה, בראשותו של עזיז אל-אַחדבּ, בריגדאר בצבא הלבנוני, שסימן את התפררותו הסופית של הצבא הלבנוני. כוחותיו של המחנה המתחזק, בראשות צל"ע, החלו להתקדם אל עבר ארמון הנשיאות וערערו את סמכותו של פרנג'יה. התקדמותו המהירה של צל"ע אל עבר ארמון הנשיאות, התנגדותו למסמך הרפורמות וחוסר הסכמתו של המחנה הרדיקלי לפשרה הסורית הביאו את סוריה להורות על אל-צאעיקה וצש"פ ב-15 במרץ לעצור את התקדמותו של צל"ע ולמנוע את הפלת המשטר, זהו היה הסימן הראשון לשינוי מדיניותה של סוריה. 13 ימים לאחר מכן, בשל סרבנותו של המחנה הרדיקלי להישמע לסוריה, הטילה סוריה אמברגו על משלוחי הנשק למחנה והתנערה סופית ממחויבותה הראשונית ל"חזית הסירוב".

למרות התמתנות דרישותיהם של ראשי המהפכה לאחר כניסתה הצבאית של סוריה ללבנון, תורגמו קריאותיהם להחלטת ממשלה בישיבה מיוחדת ב-22 במרץ על אישור שינוי סעיף 73 בחוקה הלבנונית כך שיאפשר את בחירת נשיא לבנוני שישה חודשים לפני סיום הקדנציה של הנשיא המכהן. עם זאת, נאלץ פרנג'ייה שלושה ימים לאחר מכן לברוח מן הארמון הנשיאותי בבעבדא אל ד'וק מכאאיל בעודו מכריז כי "רק המוות יביאני לוויתור על הנשיאות".

כל מאמציהם של הסורים למנוע את התקדמותו של המחנה הרדיקלי כשלו. על כן החליטה סוריה לרכז ב-9 באפריל כוח של כ-400 חיילים באזור אל-מצנע כאיום ברור על כוחות המחנה הרדיקלי. ביום המחרת אישר בית הנבחרים את תיקון סעיף 73 בחוקה וחמישה ימים מאוחר יותר חתמו הארגונים הפלסטינים עם סוריה על הסכם הפשרה, "הסכם דמשק". למרות תיקון החוקה וחתימת ההסכם, הלחימה המשיכה להתפשט לשאר אזורי הארץ, הרחק מעבר לביירות.

בלחץ סורי כבד, שנבע מן המחשבה כי בחירת נשיא חדש תקל על השגת הסכם הפסקת אש, בחר הפרלמנט ב-8 במאי, בלי שאף ציר מן המחנה הרדיקלי נוכח כמחאה על הלחץ הסורי, ברוב של 66 צירים מתוך 69 צירים שנכחו, באליאס סרכיס, נשיא הבנק המרכזי, לנשיא המדינה. למרות בחירתו של נשיא עתידי חדש וקריאות רבות, פרנג'יה לא התפטר ומעמדו כשליט המשיך להדרדר.

תוך לחימה בין עדתית אינטנסיבית, כשהמארונים עמדו על סף תבוסה, הנשיא (הנוצרי) סולימאן פרנג'יה קרא להתערבות סורית, בתואנה כי הלחימה מונעת את פתיחת נמל בירות, דרכו סוריה ייבאה מוצרים רבים. במהלך חודש מאי ושלושת החודשים שלאחריו, החדירו הסורים כוחות רבים אל תוך לבנון ופתחו במלחמה, שלא בעוצמה מלאה, נגד המחנה הרדיקלי ובעיקר נגד פעולות אש"ף. ב-1 ביוני 1976 נכנס כוח סדיר של הסורים למזרח לבנון והסיר את המצור של אחמד ח'טיב מעל הכפרים הנוצריים. הכוח התקדם לעבר ביירות אבל נתקל בהתנגדות הפלסטינים והרדיקלים ובביקורת מבית ומחוץ (העולם הערבי, בפרט מצרים ועיראק). נוכח זאת, אפשרו הסורים למחנה השמרני - שכוחו גדל בעקבות יצירת פיקוד משותף בשם "הכוחות הלבנוניים", שכלל למעשה את כל המיליציות הנוצריות, למעט אלו של היוונים-אורתודוקסיים - לתקוף מובלעות בתוך שטחם. תל אל-זעתר שהייתה תחת מצור במשך זמן רב, עוד מינואר 1976, הותקפה על ידי המחנה השמרני, בראשות הפלגנות, נרצחו, ולדעת רבים נטבחו, כ-2,000 מתושביה הפלסטינים [1]. הפלסטינים הטילו את האחריות לטבח תל אל-זעתר על הסורים.

שרי החוץ הערביים החליטו על הפסקת-אש ושליחת כוח בינערבי ("כוח ההרתעה הערבי") מצומצם ללבנון ב-9 ביוני. הגעתם של ראשוני הכוחות הלא-סורים (בעיקר מסעודיה, סודאן ולוב), איפשרה לפרנג'ייה, שמעון וג'ומייל ב-16 ביוני לאשר בדיעבד את ההתערבות הסורית בלבנון, במסגרת אותו כוח כל-ערבי. הכוח, בשל הימנעותו מכניסה למלחמה, לא הצליח לשמור על הפסקת האש שעליה הוחלט בפגישת שרי החוץ הערביים.

ישראל החלה לסייע לכוחות המארוניים באימונים, חימוש וטנקים מחודש מאי^[5]. החל מחודש יוני, נוצרה רצועת כפרים מארוניים בגבול הדרומי עם ישראל שביקשו וקיבלו חסות מישראל. החסות הישראלית התבטאתה בעיקר בסיוע הומניטרי ובהמשך גם בהיתרי עבודה בישראל לתשובי הדרום. כעבור זמן קצר נודע הגבול, הן בקרב הנוצרים בלבנון והן בישראל, בשם "הגדר הטובה". כמו כן, עזרה ישראל בארגון ובאימון צבא נוצרי באזור דרום לבנון.

לאחר כשלון נסיון התיווך הכלל-ערבי וניסיון סורי נוסף להשגת הסכם עם הארגונים הפלסטינים ("הסכם דמשק השני"), חידשו הסורים ביתר שאת את התקפתם על המחנה הרדיקלי בספטמבר 1976, עם כניסתו של סרכיס לתפקידו החדש כנשיא. הפעלתו של לחץ סורי פנימי והמגננה של המחנה הרדיקלי הפסיקו את ההתקפה ומנעו את חיסולו של אש"ף. הסורים הצליחו תוך מספר ימים בודדים להשתלט לחלוטין על אזור הבקאע ועל כל צפון לבנון. סוריה הצליחה להשיג לעצמה שליטה גם באזורים אחרים ברחבי לבנון (הר הלבנון, ביירות, צידון ודרום-לבנון), אך לא עברו את "הקו האדום" שנקבע עם ישראל, כנראה במסגרת דיונים חשאיים, כ-15 ק"מ מן הגבול בדרום לבנון.

[עריכה] רגיעה מתוחה

ההישג הצבאי הסורי איפשר לבסוף את כינוסה של ועידת ריאד ב-17 וב-18 באוקטובר. ועידה כלל-ערבית משושה שכללה את מצרים, סוריה, ערב הסעודית, כווית, לבנון ואש"ף. הוועידה סיכמה על הפסקת אש, נסיגת יחידות הצבא לעמדותיו המקוריות ב-13 באפריל 1975, הסדרת היחסים בין לבנון לבין הארגונים הפלסטיניים לפי הסכם קהיר משנת 1969 ועל מיזוגן של היחידות הסוריות ב"כוח ההרתעה הערבי" שיוכנס אל תוך לבנון במטרה לשמור על הפסקת האש. בכך למעשה הכשירה הוועדה את חדירתה של סוריה אל לבנון, והעניקה לה כסות כלל-ערבית שמנעה ביקורת בינלאומית על התנהלותה של סוריה בלבנון. בשל היותה ועדה לא-רשמית זכתה הוועידה למעמד שולי ולא מחייב. מעמד זה חייב את התכנסותן של המדינות שוב במסגרת ועידה בקהיר ב-25 וב-26 באוקטובר, לאשרור החלטות ועידת ריאד וקבלת ההחלטה הסופית על גודל הכוח הכלל-ערבי על 30,000 חיילים. הכוח, שהוצג במשך שנים רבות ככוח כל-ערבי, הורכב רובו ככולו, מחיילים סורים. למעשה, עד סוף 1978 הוצאו היחידות הערביות הלא-סוריות (אשר היו מעטות מלכתחילה). ועידת זו נחשבת ל"סיום הרשמי של מלחמת האזרחים". העימותים שהתגלעו לאחר סיום הוועידה נודעים לעתים כ"משבר הלבנוני".

בסוף שלב הלחימה הראשון, חולקה לבנון דה-פקטו לארבעה חלקים:

• צפון לבנון ובקעת הלבנון - שטחים בשליטה סורית ישירה.
• מזרח ביירות וסביבותיה וצפון הר-הלבנון - שטחים בשליטה נוצרית. ב-1977 התאחדו המפלגות הנוצריות ל"חזית הלבנונית", וכוחותיה התמזגו לתוך "הכוחות הלבנונים", שהורכבו בעיקר מכוחות הפלנגות. איחודן של המיליציות, תחת הנהגתו של בשיר ג'ומייל, סייעה לחיזוקו של הכוח, במהלך ההפוגה הזמנית והמתוחה בלחימה.
• מערב ביירות והשטח שבין הזהראני לליטני - שטחים בשליטת המחנה הרדיקלי. אזורים אלו הפכו לבסיסים של אש"ף ושאר מיליציות בעקבות ההסכם שהושג בוועידת ריאד. קו העימות שחילק את ביירות נודע בשם "הקו הירוק". במרץ 1977 ספג המחנה הרדיקלי פגיעה משמעותית, בדמות חיסולו של המנהיג הדרוזי כמאל ג'ונבלט, כנראה בהוראת סוריה. בנו וליד ירש את מקומו כמנהיג המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית, אולם איחוד המחנה הרדיקלי תחת התנועה הלבנונית הלאומית הגיע לקיצו.
• דרום לבנון - דרום לבנון נותר כשטח הפקר אשר נשלט על ידי כוחות אש"ף, המיליציה של רס"ן חדאד (בהשפעה ישראלית) וכוח החירום של האו"ם.

למרות מספרם הרב של ניסיונות להשגת פשרה ועשרות הפסקות אש, ההערכות הן כי במהלך השלב הראשון של הקרבות נהרגו בין 30,000 ל-40,000 איש.

[עריכה] שלב שני בלחימה: אוקטובר 1976 עד 1982

[עריכה] מבצע ליטני

ערך מורחב – מבצע ליטני

התקפות אש"ף מלבנון לעבר ישראל ב-1977 ו-1978 החמירו את היחסים בין המדינות. באירוע שזכה לכינוי פיגוע כביש החוף ב-11 במרץ 1978, 11 לוחמי פת"ח עגנו בחוף מעגן מיכאל בצפון ישראל, חטפו שני אוטובוסים מלאי נוסעים בקו חיפה - תל אביב, וירו על מכוניות עוברות ושבות. הם הרגו 35 ופצעו 71 ישראלים לפני שנהרגו עצמם מאש צה"ל. פלישתה של ישראל ללבנון ארבעה ימים לאחר מכן, כונתה מבצע ליטני. צה"ל כבש את השטח שנמצא דרומית לנהר הליטני, וגרמו למותם של בין 700[2] ל-2,000 לבנונים^[6]. מועצת הביטחון של האו"ם, העבירה את החלטה 425 שקראה לישראל לסגת באופן מיידי מלבנון, ויצרה את הכוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל), שנועד להיות כוח שמירת שלום בדרום המדינה.

[עריכה] הקמת רצועת הביטחון

עם השלמת נסיגתם של כוחות צה"ל ביוני 1978, הקימה ישראל את רצועת הביטחון לרוחב של כ-20 ק"מ. כדי להחזיק בקו זה, ישראל תמכה במיליציה הנוצרית של סעד חדאד "צבא לבנון החופשית" (ששמה שונה במלחמת שלום הגליל לצבא דרום לבנון, ובתקופה זו גם הצטרפו לכוח שיעים ודרוזים רבים). ישראל העבירה תחמושת, סיוע כספי וארגוני כדי לחזק את המיליציה.

העימותים האלימים בין אש"ף לבין ישראל וצד"ל התחדשו, כשאש"ף תקף עמדות של צד"ל וירה רקטות לעבר צפון ישראל. ישראל בתגובה, תקפה מהאוויר עמדות של אש"ף, וצד"ל המשיך במאמציו להשתלט על אזור הגבול.

[עריכה] העימות בין סוריה לפלנגות

בשינוי מדינות נוסף, סוריה שבעבר (כפי שצויין) תמכה בפלנגות, החלה להתעמת עם המיליציה הנוצרית (בחסות כוח ההרתעה הערבי), בשל נסיונותיה של המיליציה לערער את השליטה הסורית בלבנון, שכעת נשענה על כוח של כ-24,000 חיילים סורים.^[7] באפריל 1981 ניסו הכוחות הלבנונים (שבעת זו הורכבו בעיקר מלוחמי הפלנגות^[8]) להשתלט על בירת מחוז הבקאע, העיר זחלה במרכז לבנון. מתוך סה"כ כ-150,000 תושביי העיר, מרביתם היו נוצרים יוונים-קתולים, העיר התנגדה לכיבוש הסורי סביבה, והוחזקה בידי קומץ לוחמי "הכוחות הלבנונים" לאורך תקופת הכיבוש. לאור חשיבותה האסטרטגית של העיר, הממוקמת בהרים המשקיפים על בירות, ועל הכביש בין דמשק לבירות, החליטו הסורים להשליט את מרותם על העיר, ולהציב בה את חייליהם. מנהיג "הכוחות הלבנונים", בשיר ג'ומאייל, מצידו, ראה חשיבות עצומה בניצחון צבאי בעת זו, כדי למנוע את סוריה מלהורידו מכס הנשיאות, ולשים שם במקומו את עושה דברם, סולימאן פרנג'יה. במהלך הלחימה על העיר, שפרצה בתחילת אפריל, והסתיימה כחודשיים לאחר מכן, קרא בשיר ג'ומייל לסיוע אווירי ישראלי נגד הפגזות הסורים. ב-28 באפריל התכנס הקבינט הישראלי, ואישר את בקשת ג'ומייל. מטוסי קרב ישראליים הפילו של מסוקים סורים שהעבירו חיילים נוספים לאזור הלחימה. בעקבות מקרה זה, הציבה סוריה נשק נגד מטוסים בהרים הגבוהים של הבקאע, זאת בניגוד להסכם בשתיקה במסגרתו סוריה לא הציבה נשק נ"מ בבקאע, ולא מנעה גיחות מודיעין ישראליות. סוריה המשיכה להתנגד לנסיונות המיליציות הנוצריות להשתלט על אזורים בבקאע, במספר קרבות עקובי דם נוספים.

[עריכה] מתיחות בין ישראל לאש"ף

במהלך תקופת הפסקת האש המתוחה בין ישראל לאש"ף, החל מאוגוסט 1981 עד מאי 1982, אש"ף תקף את ישראל רק פעם אחת, משטח לבנון, בתגובה לתקיפה ישראלית בלבנון, לאחר פיגוע טרור באוטובוס בירושלים. הסכם הפסקת האש היה בעייתי בכך שאפשר לישראל ולאש"ף לפרשו בדרכים שונות. בעוד ישראל טענה כי על אש"ף נאסר לפעול נגד ישראל מכל מקום, הרי שיאסר ערפאת לא חש עצמו מחויב שלא לתקוף את ישראל משטחים שאינם לבנון (קרי, הארגון יכול לפעול משטחי ירדן, למשל). ערפאת המשיך לעודד פעילות טרוריסטית מה"שטחים", וראה בתקיפה ישראלית בלבנון, בתגובה לפיגועים כאלו, הפרה של הפסקת האש. כך, ישראל המשיכה לסבול מפעילות טרוריסטית, אותה סירב ערפאת לגנות, לאורך הפסקת האש. ישראל עצמה, ביצעה מספר הפרות בהמשך ביצוע גיחות צילום לצרכי מודיעין, ושימוש במים שנחשבו ללבנוניים בעיני האו"ם.

לאור המשך התקפות הטרור, פעל שר הביטחון דאז אריאל שרון לגיבושה של מתקפה שנייה על לבנון. ברצונו היה לגרש באופן סופי את אש"ף מבסיסיו בלבנון ולחסל את הנהגת אש"ף, ולצורך זה להגיע עד מערב בירות, בה שכנו הבונקרים של הארגון. שרון גם היה מעוניין להבטיח את בחירתו של בשיר ג'ומייל לנשיאות, שבתורו עתיד היה להסכים לחתום הסכם שלום עם ישראל^[9] . הצעתו של שרון הועלתה בכנסת בדצמבר 1981, אולם היא זכתה להתנגדות רבה, וראש הממשלה דאז, מנחם בגין דחה אותה.

ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב ב-3 ביוני 1982, בידי טרוריסטים מארגון אבו נידאל, הפרו עיראקי, מיריביו של אש"ף, היוותה עילה לפתיחה במבצע שלום הגליל. בתגובה להתנקשות, ישראל הפציצה מספר בסיסים של אש"ף ושל החזית הפופולרית לשחרור פלסטין בבירות, בתגובה אש"ף הפגיז את צפון ישראל. ישראל הכריזה כי הפגזה זו הינה הסיבה לפלישתה ללבנון, על אף מספר החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה לצדדים להפסיק את הלחימה.

[עריכה] השלב השלישי בלחימה: 1982-1984

[עריכה] הפלישה הישראלית

ערך מורחב – מלחמת לבנון

ב-6 ביוני 1982 ישראל פתחה במבצע שלום הגליל, בתקיפת בסיסי אש"ף בלבנון. כוחות צה"ל התקדמו תוך יממה למרחק של 40 ק"מ בתוך לבנון, והגיעו למזרח בירות, בתמיכה בשתיקה של המנהיגים המארונים, והמיליציות הנוצריות. חיילי צה"ל התקבלו בחום על ידי האוכלוסייה השיעית הענייה בדרום, לאור התנהלותם הסוררת של הלוחמים הפלסטינים בסביבת מחייתם.

התוכנית שהוצגה ואושרה על ידי הקבינט הייתה מוגבלת בהיקפה, היא כללה כניסה של 40 ק"מ לתוך לבנון, הריסת מסתורי ובסיסי אש"ף, והרחבת רצועת הביטחון שהוקמה לאחר מבצע ליטני כך שישובי הצפון, לא יימצאו בטווח פגיעת טילי אש"ף. אולם פקודותיו של הרמטכ"ל רפאל איתן, ושל שר הביטחון אריאל שרון היו להתקדם ישירות לבירות, בהתאם לשיאפתו הקודמת של שרון. לאחר תחילת הפלישה, באותו היום, מועצת הביטחון העבירה החלטה נוספת (החלטה 509) שקראה להפסקת האש, והסגת כל כוחות צה"ל מלבנון. ב-8 ביוני, מועצת הביטחון ניסתה להעביר החלטה נוספת בנושא, שחזרה על הדרישה להסגת הכוחות, אולם ארצות הברית הטילה עליה וטו (יש המפרשים צעד זה, כהסכמה שבשתיקה מצד ארצות הברית לפעולות ישראל).

בימיה הראשונים של הלחימה, צה"ל התקדם לעומק לבנון, אך עדיין נותרו מובלעות (בייחוד במחנות הפליטים הפלסטינים) בשליטת אש"ף, מהן הלוחמים הפלסטינים יצאו למתקפות נגד ישראל. בקרבות אוויר ושריון, הדפו הכוחות הישראליים את הצבא הסורי. לאחר הפגזה ישראלית את עמדות הנ"מ שהציבו הסורים, הוזנקו לשמי לבנון עשרות מטוסים סוריים, בקרב האווירי הגדול בהיסטוריה, הופלו 47 מטוסים סורים, ואף לא מטוס ישראלי אחד. לאור לחץ פוליטי מתמשך, חתמה ישראל על הסכם הפסקת אש עם סוריה ב-11 ביוני, ומיקדה את מאמציה מול אש"ף.

עד ה-15 ביוני 1982, כוחות צה"ל התבצרו סביב הבירה הלבנונית. ארצות הברית קראה לנסיגת אש"ף מלבנון, ושרון הורה על הפצצת מערב בירות, בה נמצאו ביצוריהם של 16,000 לוחמי אש"ף ששהו בעיר. ערפאת מצידו, ניהל משא ומתן בנסיון לחלץ את כוחותיו מהאסון הפוליטי - נסיון שצלח עם הגעתו של הכוח הבינלאומי, שהגיע כדי לפנות את לוחמי אש"ף.

הלחימה בבירות גבתה של חייהם של כ-6,700 איש, מתוכם כ-80 אחוזים אזרחים, לאש"ף נהרגו כ-1,100 לוחמים, ולישראל 88 חיילים. מחיר הדמים היה גבוה, בשל קרב ההפגזות שהתנהל בין הצדדים, במסגרתו אש"ף הפגיז שכונות נוצריות של הבירה, וישראל החלה בתגובה להפציץ מהאוויר את מסתוריי אש"ף.

[עריכה] משא ומתן להפסקת אש

ב-26 ביוני הועלתה הצעה נוספת על שולחן מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה ל"נסיגה מיידית של הכוחות הישראלים, המעורבים (בלחימה) סביב בירות, ולהתרחקות של 10 ק"מ מפרבריה של העיר, ונסיגה בו זמנית של הכוחות הפלסטיניים החמושים מבירות, שצריכים לעזוב למחנותיהם הקיימים (מחנות הפליטים בלבנון)"^[10]. ארצות הברית הטילה וטו גם על החלטה זו, מאחר ו"מדובר בנסיון ברור להשאיר את אש"ף ככוח פוליטי בר קיימא", בראייתם^[11].

בסופו של דבר, ב-12 באוגוסט, על רקע המשך ההפגזות הישראליות את מערב בירות, הושגה הסכמה בין הצדדים, שהביאה לקיצו את המצור בן 70 הימים על בירות. במסגרת ההסכמה, כוחות צה"ל ואש"ף יסגו מלבנון. כוח רב-לאומי, שיורכב מכוחות מארינס אמריקנים ויחידות צרפתיות ואיטלקיות, יוודא את עזיבתם של לוחמי אש"ף, ויספק הגנה לאזרחים. הכוח הרב-לאומי הגיע לבירות ב-20 באוגוסט, כדי לפקח על עזיבת אש"ף את לבנון, ותיווך אמריקני במגעים הוביל לנסיגת כוחות אש"ף וסוריה מביירות.

[עריכה] טבח סברה ושתילה

ערך מורחב – טבח סברה ושתילה

ישראל טענה, כי כ-2,000 לוחמי אש"ף עדיין שוהים במחנות הפליטים הפלסטיניים בפאתי בירות. ב-12 בספטמבר אישר הנשיא הלבנוני באשיר ג'ומאייל, שנבחר לתפקידו תחת חסות ישראל ב-23 באוגוסט את שליחתם של חיילי הפלנגות הנוצריות למחנות הפליטים. ב-14 בספטמבר ג'ומאייל נהרג בהתנקשות, שבוצעה בהוראת דמשק.

עם כניסת צה"ל למערב בירות, ב-15 בספטמבר, הכוחות ספגו אש מכיוון מחנות הפליטים בפאתי בירות. לאחר שהתייעצו עם מנהיגי הפלנגות, שרון ורפאל איתן עקפו את הקבינט ואת הסכם הפסקת האש, בהוראה לחיילי צה"ל לסייע להעברתם של כ-200 חיילי פלנגות למחנות הפליטים בפאתי הבירה. הכוחות הישראלים לא הורשו להיכנס למחנות, וב-16 בספטמבר בשעה 18:00 נכנסו כוחות הפלנגות לארבעת המחנות סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ואלפאכהאני. הכוחות נותרו במקום עד עלות השחר ב-19 בספטמבר, תוצאות שהותם במקום החלו להחשף במהרה - מאות פליטים פלסטינים נרצחו, ולהערכת ישראל אף לא לוחם אש"ף אחד נהרג. מספר ההרוגים נע בין 680 לכ-3,000; ההערכה הלבנונית הרשמית קבעה כי מספר ההרוגים עמד על 857.

ועדת החקירה הממלכתית לבירור נסיבות הטבח, ועדת כהן קבעה כי שרון ואיתן היו אחראים באופן לא ישיר לרציחות, מאחר והיו צריכים להבין מה עלול להתרחש עם הכנסת לוחמי מיליציות נוצריות למחנות פליטים פלסטיניים. הוועדה המליצה על פיטוריו של אריאל שרון, ובעקבות החלטת הממשלה, הוא הועבר מתפקידו, והפך לשר בלי תיק.

הטבח עורר סערה בינלאומית, ורבים בקהילה הבינ"ל סברו כי עליהם לפעול לייצובה של לבנון. כתוצאה מכך, הכוח הרב-לאומי שהחל לסגת מלבנון, לאחר פינוי אש"ף, חזר ללבנון ככוח לשמירת שלום. אמין ג'ומאייל נבחר על ידי הפרלמנט הלבנוני למחליפו של אחיו כנשיא.

[עריכה] הסכם ה-17 במאי

ב-17 במאי 1983 נשיא לבנון אמין ג'ומאייל, ישראל וארצות הברית חתמו על הסכם^[12] שקבע כי עם נסיגת הכוחות הישראליים, סוריה גם כן תסיג את כוחותיה; נטען כי ישראל וארצות הברית הפעילו מכבש לחצים על ג'ומאייל כדי שישלים עם ההסדר. ההסכם קבע כי "מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים, ואינו קיים עוד", וכך כביכול היווה הסכם שלום בין המדינות. מוסלמים לבנוניים רבים, ראו בהסכם נסיון של ישראל לזכות בשליטה קבועה על דרום לבנון, וההסכם הצטייר בעולם הערבי כהסכם כניעה כפוי^[13]. אמין ג'ומאייל הואשם בבגידה בעמו, המתחים בלבנון התעצמו עוד יותר. סוריה התנגדה בחריפות להסכם, וסירבה לדון בסוגיית הנסיגה, וכך מנעה התקדמות ביישום ההסכם.

[עריכה] מלחמת ההרים

ערך מורחב – מלחמת ההרים

באוגוסט 1983, ישראל הסיגה את כוחותיה ממחוז ההרי השוף (דרומית-מזרחית לבירות), ונותרה רק ברצועת הביטחון (בה תמצא תוך הפרת החלטה 425 של מועצת הביטחון, עד שנת 2000). בנסיגתה מהשוף, ישראל הסירה את החיץ האנושי של חייליה שניצב בין המיליציות הנוצריות לבין הדרוזים, וגרמה לסבב לחימה נוסף, שזכה לכינוי "מלחמת ההרים". עד ספטמבר, הדרוזים הצליחו להשתלט כמעט על כל השוף.

[עריכה] הלחימה מתגברת

התמוטטתו למעשה של הצבא הלבנוני בפברואר 1984, בעקבות עריקתם של יחידות מוסלמיות ודרוזיות למיליציות ערערה עוד יותר את יציבות הממשלה. עם נסיגתם הקרבה של הנחתים האמריקנים, סוריה והקבוצות המוסלמיות הגבירו את הלחץ על ג'ומאייל. ב-5 במרץ ממשלת לבנון ביטלה את הסכם ה-17 במאי, והכוחות נסוגו מספר שבועות לאחר מכן.

במהלך תקופה כיאוטית זו, החלו התקפות הטרור נגד גופים אמריקניים ומערביים, כדוגמת התקפת הטרור ב-18 באפריל 1983 על שגרירות ארצות הברית במערב בירות שגרמה למותם של 63 איש. לאחר ההתקפה, נשיא ארצות הברית רונלד רייגן הורה על הפצצת עמדות הדרוזים, שגרמו לפגיעתם של רבים, מרביתם אזרחים; בתגובה לתקיפה זו בוצע פיגוע נוסף^[14]. ב-23 באוקטובר 1983, פיגוע טרור קטלני (מהראשונים של הארגון בהתהוות - חזבאללה) במטה הכוח הרב לאומי, גרם למותם של 241 נחתים, ו-58 חיילים צרפתיים^[15], בתגובה צרפת תקפה מהאוויר עמדות של משמרות המהפכה האיראניים בבקאע. פיגועי טרור אלו ונוספים, גרמו לנסיגת הכוח הרב לאומי בפברואר 1984. עם זאת, ההתקפות נגד מטרות מערביות נמשכו.

בשנים אלו, החל להתהוות ארגון החיזבאללה כקואליציה רופפת של קבוצות שיעיות שהתנגדו לכיבוש הישראלי, ופרשו מארגון אמל של נביה ברי. הקבוצה שאבה את השראתה מהאסלאם המהפכני השיעי של המהפכה האיראנית ב-1979, וזכתה לסיועם של כ-1,000 חברי משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו מאיראן דרך סוריה ללבנון ביולי 1982. בסיוע איראני, מספר גדול של שיעים מנוכרים, עניים ולעתים חסרי בית החלו לתמוך בתנועה, שהזרוע הצבאית שלה, הפכה לאחד מהארגונים הלוחמים החזקים ביותר בשלהי המלחמה, ובשנים לאחר מכן.

[עריכה] השלב הרביעי בלחימה: 1985-1988

[עריכה] מלחמת המחנות

ערך מורחב – מלחמת המחנות

בין 1985 ל-1989, הסכסוך העדתי התעצם, ומספר נסיונות לפיוס לאומי כשלו. קרבות עזים התנהלו במלחמת המחנות בשנים 1985-1986, בעת שקואליציה של מיליציות בתמיכת סוריה, בהובלת אמל ניסו לגרש את לוחמי אש"ף ממאחזיהם. אלפי פלסטינים נהרגו בקרבות אלו, והמחנות סברה, שתילה, ובורג' אל-ברנג'ה נחרבו כמעט עד היסוד.^[16]

הלחימה המסיבית פרצה בבירות ב-1987 כאשר פלסטינים, לוחמי שמאל ודרוזים התאחדו נגד אמל, וכך גרמו להתערבות נוספת של סוריה, שתמכה במיליציה השיעית, באותה העת. עימותים אלימים פרצו בבירות גם ב-1988 בין אמל לבין חזבאללה (שני ארגונים שיעים, שנאבקו על דומיננטיות מדיניותם, אמל המתונים יותר, וחזבאללה הקיצוניים). חזבאללה הצליחה לחשוב מספר חלקים של הבירה, שבעבר היו בשליטת אמל, ולראשונה הפכה לכוח משמעותי בביירות.

[עריכה] ממשלת מישל עאון

בה בעת, ראש ממשלת האחדות הלבנונית (שהוקמה לאחר כישלונות הפיוס הלאומי ב-1984), ראשיד כראמה נרצח בהתנקשות מוצלחת ב-1 ביוני 1987. תקופת כהונתו של הנשיא אמין ג'ומאייל פגה בספטמבר 1988. לפני שעזב את תפקידו, הוא מינה מארוני נוצרי אחר, גנרל בצבא הלבנוני, מישל עאון, לתפקיד ראש הממשלה, זאת בניגוד לאמנה הלאומית, ששמרה תפקיד זה למוסלמי סוני.

המחנה המוסלמי התנגד לכהונתו של עאון כראש ממשלה, ראו במינוי כהפרה של האמנה הלאומית, ותמכו בסלים אל-חוס הסוני, כמחליפו של כראמה. לבנון לפיכך, התחלקה בין ממשלת הצבא הנוצרית במזרח ביירות, לשלטון האזרחים הסוני במערב הבירה.

העימות באותה התקופה החמיר עוד יותר, לאור התערבותה הגוברת של עיראק בזירה הפנים לבנונית, בשל רצונו של סדאם חוסיין להאבק באיראן, עימה ניהל מלחמה באותה העת, גם בזירות אחרות. כדי להחליש את השפעתה של איראן בלבנון, על ידי אמל וחזבאללה, עיראק תמכה בקבוצות הנוצריות, ועאון זכה לתמיכתו בין השנים 1988-1990 ^[17].

[עריכה] "מלחמת השחרור" של עאון

במרץ 1989 הכריז עאון על תחילתה של "מלחמת השחרור" נגד סוריה והמיליציות התומכות בהם בלבנון. כתוצאה מכך, התגבר לחצה של סוריה על מעוזם של צבא לבנון, ושל המיליציה של עאון במזרח ביירות. למרות זאת, דבק עאון ב"מלחמת השחרור", בטענה כי הוא נלחם עבור עצמאותה של לבנון נגד משטרו של חאפז אל-אסד. נוצרים רבים תמכו במאבקו של עאון, אך הציבור המוסלמי ראה בו מנהיג עדתי, והם לא בטחו בכוונותיו. על כל זאת, לערעור לגיטימיות שלטונו של עאון, תרם גם קיומה של הממשלה הסונית בראשות סלים אל-חוס.

[עריכה] הסכם טאיף

ערך מורחב – הסכם טאיף

הסכם טאיף שנחתם באוקטובר 1989 סימן את ראשית סיומה של מלחמת האזרחים. בינואר באותה השנה, וועדה שהוקמה על ידי הליגה הערבית, בראשות כווית, שכללה גם את סעודיה, אלג'יריה ומרוקו, החלה לגבש פתרונות לעימות המתמשך. במסגרת הנסיונות להגיע להסכמה ופתרון, נפגשו מספר חברי פלמנט לבנונים בטאיף, סעודיה, בה הם הגיעו ל"הסכם הפיוס" באוקטובר. ההסכם, שנחתם בעקבות החלשותו של המחנה הנוצרי, העניק לסוריה השפעה רבה בענייניה של לבנון. עם חזרתם של חברי הפרלמנט ללבנון, הוא אושר על ידי הפרלמנט ב-4 בנובמבר, ורנה מאועד נבחר לנשיא על ידי המחוקקים ביום למחרת. המנהיג הצבאי במזרח בירות, מישל עאון, גינה את הסכם טאיף, וסירב להכיר במאועד כראש הממשלה.

מאועד נהרג בהתנקשות 16 מימים מאוחר יותר, בפיצוץ מכונית תופת ב-22 בנובמבר בעת ששיירתו חזרה מחגיגות יום העצמאות הלבנוני. הוא הוחלף באליאס הראווי (שנותר בתפקידו עד 1998). עאון המשיך לעמוד בסירובו להכיר בבחירות, ופיזר את הפרלמנט.

[עריכה] הלחימה במערב בירות

ב-16 בינואר 1990, הגנרל עאון הורה לתקשורת הלבנונית להפסיק להשתמש במילים "נשיא" או "שר" בהתייחסות להראוי, ומשתתפים אחרים בממשלה שקמה לאחר הסכם טאיף. הכוחות הלבנונים, שהפכו לכוח יריב לעאון בחלקים הנוצריים של בירות, מחו על דרישה זו בהשעיית כל שידוריהם. עאון סגר מספר עיתונים אחרים, שסירבו להענות לדרישתו^[18]. המתח עם הכוחות הלבנונים גבר, ועאון חשש כי המיליציה מתכננת לבוא בברית עם ממשלת הראווי.

בחודשים הראשונים של 1990, כוחותיו של עאון התעמתו עם הכוחות הלבנונים, לאחר שעאון טען כי זהו אינטרס לאומי "לאחד את הנשקים" של הממשלה (כלומר, הכוחות הלבנונים צריכים להכיר בו כראש המדינה). קרבות עזים ניתשו במזרח בירות, ולמרות שנראה היה בהתחלה כי ידם של הכוחות הלבנונים על העליונה, הלחימה הבין-נוצרית בסופו של דבר החלישה את המיליציה, שאז החליטה לפנות לסוריה בבקשת תמיכה.

במהלך אוגוסט 1990, הפרלמנט הלבנוני, שלא קיים את דרישתו של עאון להתפזר, והנשיא החדש הסכימו לשינויים בחוקה, ששיקפו את הרפורמות הפוליטיות שנדרשו בהסכם טאיף (ביחוד תיקון של סעיף 95 בחוקה, שעוסק בהרכב הפרלמנט; התיקון קבע כי העדות הדתיות תיוצגנה באופן שווה במוסדות הפוליטיים הלבנוניים). הפרלמט הורחב ל-128 מושבים, ובפעם הראשונה חולקן המושבים באופן שווה בין הנוצרים למוסלמים (בעוד שלפני כן, היחס היה 5:6 לטובת הנוצרים).

עם התמקדותו של סדאם חוסיין בכווית, הסיוע העיראקי לכוחותיו של עאון התדלדל.

[עריכה] טבח ה-13 באוקטובר

ב-13 באוקטובר, סוריה פתחה במבצע מסיבי של צבא היבשה, חיל האוויר ובנות בריתה הלבנוניות נגד מאחזו של עאון סביב ארמון הנשיאות. במהלך הלחימה, טוענים חסידיו של עון, כי מאות מתומכיו של עאון הוצאו להורג, ושליטתה של סוריה בבירה הושלמה. עאון ברח לשגרירות הצרפתית בבירות, ולאחר מכן גלה לפריז. הוא שב מגלותו רק עם סיום הכיבוש הסורי הצבאי בלבנון, במאי 2005.

הסופר וויליאם האריס, טוען כי המבצע הסורי לא יכול היה להתבצע מבלי הסכמתה של ארצות הברית, שתשכנע את ישראל שלא לתקוף את המטוסים הסורים הקרבים לביירות. לטענת האריס, בתמורה הבטיחה דמשק את תמיכתה במלחמת המפרץ נגד סדאם חוסיין, בעת בה לממשל בוש האב היה חשוב לזכות בתמיכת המדינות הערביות במלחמה. מישל עאון טען ב-1990 כי "ארצות הברית מכרה את לבנון לסוריה"^[19]

[עריכה] סיום הקרבות

במרץ 1991, הפרלמנט הלבנוני העביר חוק שהעניק חנינה לכל הפשעים הפוליטיים שבוצעו במהלך המלחמה. החנינה לא כללה את הפשעים שבוצעו נגד דיפלומטים זרים, ופשעים מסוימים אחרים שהופנו על ידי הקבינט הלבנוני לבית המשפט העליון בלבנון. במאי 1991 מרבית המיליציות (למעט חזבאללה שהושאר על מנת להילחם בישראל) פורקו. צבא לבנון החל בשיקום איטי, כמוסד הלא עדתי היחיד במדינה.

[עריכה] אחרית דבר

מאז תום המלחמה, הלבנונים ערכו מספר בחירות, מרבית המיליציות נחלשו או פורקו, וצבא לבנון הרחיב את השליטת הממשלה לכשני שלישים משטחה של המדינה. עם זאת השפעתה של סוריה התגברה בצורה מהותית והיא הפכה לשליטה של לבנון למעשה במשך 15 השנים שלאחר סיום המלחמה ורק באמצע 2005 פינתה את כוחותיה מלבנון. ישראל שנכנסה ללבנון במהלך מלחמת האזרחים נסוגה ממנה לבסוף בשנת 2000 אולם השליטה בדרום המדינה נותרה בידי חיזבאללה עד להפסקת האש שלאחר מלחמת לבנון השנייה אז צבא לבנון החל להתפרס לראשונה מזה שלושה עשורים גם בדרום לבנון.

לבנון עדיין נושאת את הצלקות ממלחמת האזרחים. מוערך שבסה"כ יותר מ-100,000 איש נהרגו, 100,000 סובלים ממומים בעקבות הלחימה. כ-900,000 איש (חמישית מכלל האוכלוסייה לפני המלחמה) הונסו מבתיהם במהלך המלחמה. אלפי מוקשים עדיין קבורים באדמות לבנוניות שהיוו בעבר סיבות לסכסוך בין המחנות. אלפי לבנונים שנחטפו במהלך המלחמה, לא שבו עדיין לבתיהם.

השפעה נוספת וקטלנית של המלחמה, היא הפיכתן של מכוניות התופת לכלי מועדף על ידי הטרוריסטים ברחבי העולם, לאור האפקטיביות שלהן במהלך המלחמה. במהלך 15 שנות הלחימה, לפחות 3,641 מכוניות תופת התפוצצו, וגרמו למותם של 4,386 אנשים ולפציעתם של אלפים נוספים.

לבנון התקדמה בשיקום המדינה עצמה, מוסדותיה הפוליטיים וריבונותה הלאומית עם תום המלחמה. כיום, המערכת הפוליטית בלבנון מעניקה למוסלמים יותר השפעה על התהליכים המדיניים, אם כי ישנם רבים הטוענים כי ההסדרים שהושגו, מיסדו את החלוקה העדתית בלבנון.

אש"ף שנאלץ לצאת מלבנון בעקבות פלישתה של ישראל נחלש בצורה משמעותית ונאלץ לחתום על הסכמי אוסלו אשר איפשרו לו לבנות מוקד כוח חדש בשטחים. מלחמת האזרחים הגבירה את השנאה כלפי הפלסטינים בלבנון וכיום מצבם חמור יותר מאשר לפניה.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ (בשלב מסוים החליט סלאם על הקמת מיליציה שמרנית, אך רוב כוח האדם שבעבר אייש את חבורתיהם של המנהיגות המסורתית כבר השתייך למיליציות החדשות האחרות - בעיקר המיליציות של המפלגות הקומוניסטיות והארגונים הנאצריסטיים).
2. ^ פילוג זה בעמדת הבכירים בממסד המארוני הדתי הביאה אנשים רבים למחשבה כי מקור הקרע בנסיון חתירה מצד קסיס תחת חריש. שמועות אלו הוכחשו על ידי קסיס אשר הדגיש את נאמנותו לפטריארך.
3. ^ הפלסטינים לא החזיקו בתעודות זיהוי לבנוניות מתוקף מעמדם כפליטים. בנוסף, תעודות הזיהוי הלבנוניות מציינות את השיוך הדתי, וכך זוהו המוסלמים. בעקבות מקרים דומים של בניית מחסומים בידי מיליציות, התפתחה תעשיית זיוף תעודות רחבה בלבנון.
4. ^ המסמך גם כלל מספר "תזכורות" לכוחות הלוחמים כדוגמת התזכורת ללבנונים כי לבנון היא "מדינה ערבית, ריבונית, חופשית, עצמאית" והתזכורת לפלסטינים כי ה"ועידת הפסגה הערבית ברבאט מסרה לידי ללבנון את ההגנה על בעייתם".
5. ^ Charles D. Smith, Palestine and the Arab Israeli Conflict, עמ' 354.
6. ^ המספר שניתן אצל רוברט פיסק ב-Pity the Nation הוא בין 1,100 ל-2,000. המספר הלבנוני הוא גבוה יותר.
7. ^ המספר מתבסס על הצהרת שה"ח הסורי ב-5 בנובמבר 1976 ותוספת נוספת של אלפיים חיילים ב-18 בנובמבר. לטענת מתנגדי סוריה בלבנון המספר היה גדול בהרבה, בהצהרת כמאל ג'ונבלאט מה-29 בספטמבר היו בלבנון 60,000 חיילים סורים.
8. ^ זאת בשל מאמצי בשיר ג'ומאייל לאחד את שורות הלוחמים הנוצרים. מאמצים אלו הוכתרו בעימותי דמים בין בריגדת מרדה של משפחת פרנג'יה, שבשיאם נרצח טוני פרנג'יה ביולי 1978, שלאחריו פרשה הבריגדה מהכוחות. לאחר "יום הסכינים הארוכות" ביולי 1980 נטמעו לוחמי הנמרים וחדלו לקבל את פקודותיהם ממשפחת שמעוּן.
9. ^ Palestine and the Arab-Israeli Conflict, fourth edition, Charles D. Smith op. cit., p. 377
10. ^ ראו כאן
11. ^ New York Times, 27 June 1982, cited in Chomsky, op. cit., p. 198
12. ^ ראו את הטקסט המלא באנגלית
13. ^ ראו בדיווח אמריקני זה מה-8.3.1985
14. ^ Palestine and the Arab-Israeli Conflict, fourth edition, Charles D. Smith (2001) op. cit., 383
15. ^ ראו דיווח זה של CNN המראה כי קבוצות שנתמכו על ידי איראן היו מבצעות המתקפה.
16. ^ Pity the Nation: Lebanon at War Fisk, Robert (2001) עמ' 609
17. ^ ראו בוושינגטון פוסט
18. ^ Faces of Lebanon: Sects, Wars, and Global Extensions (Princeton Series on the Middle East) Harris William W (1997) עמוד 268
19. ^ Faces of Lebanon: Sects, Wars, and Global Extensions (Princeton Series on the Middle East) Harris William W (1997) עמוד 260

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת האזרחים בלבנון

• חשיפה לצפון - קטע מתוך הלקסיקון פוליטי של העולם הערבי מאת יעקב שמעוני
• עד לנעילת אחרון השערים - כתבתו של יוסי מלמן בעיתון הארץ מיום 22.05.2000
• בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת שלום הגליל באתר צה"ל

[עריכה] לקריאה נוספת

• יאפ, מלקולם א'. המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה
• אמיר, אהרן (עורך). לבנון ארץ עם מלחמה
• ברק, אורן. סיומה של מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990), בתוך: המזרח החדש, כרך 41, 2000
• רבינוביץ' איתמר, וזמיר, חנה. מלחמה ומשבר בלבנון. תל אביב 1982
• ארנון, אדם. למות בבירות, הוצאת אסטרולוג 2007.