מדינה אחת, שתי שיטות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מדינה אחת, שתי שיטות (סינית מפושטת: 一国两制) הוא רעיון לאיחוד בין הונג קונג ומקאו לסין, שהגה דנג שיאופינג בכהנו כמנהיג הרפובליקה העממית של סין.

בשנת 1984 העלה דנג שיאופינג הצעה להחיל את עקרון "מדינה אחת - שתי שיטות" במהלך משא ומתן עם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר על עתידן של המושבות כאשר חוזה החכירה של בריטניה על הטריטוריות החדשות וקאולון יפוג בשנת 1997. על–פי הצעתו של דנג, עם איחוד האזורים תחת שלטון סיני, יוכלו הונג קונג ומקאו להמשיך ולפעול על פי השיטה הקפיטליסטית ולשמר מידה רבה של אוטונומיה למשך חמישים שנה נוספות אחרי האיחוד, והשיטה הסוציאליסטית הנוהגת בסין גופא לא תמומש בהם. הצעה זו התקבלה על–ידי הבריטים ואושררה במשותף בהצהרה המשותפת בריטניה-סין. הסדר דומה הוחל ביחס למקאו.

לצורך מימוש הצעתו של דנג, התכנס הקונגרס של הרפובליקה העממית ואישר את סעיף 31 בחוקת הרפובליקה, שקבע כי למדינה מוענקת רשות להקים אזורים מנהליים מיוחדים כאלו, וכי ניתן יהיה לקיים בהם תנאים מיוחדים, כפי שיקבע הקונגרס.

כאשר אוחדו הונג קונג ומקאו עם סין, ב-1 ביולי 1997 (הונג קונג) וב-20 בדצמבר 1999 (מקאו), הוקם אזור מנהלי מיוחד כזה בכל אחת מהן באופן מיידי. על–פי ההסדר שהותווה (ר' גם אזור מנהלי מיוחד), שימרו האזורים את סמכותם בכל הנושאים, כולל משפט, מטבע ומדיניות הגירה, לבד מבתחום היחסים הדיפלומטיים וצבא. לאזורים אף הותר להמשיך ולהיות שותפים בוועידות ובכנסים בינלאומיים שאינם מוגבלים להשתתפות מדינות (תחת השם "הונג קונג, סין"). כך, לדוגמה, חברים שני האזורים בארגון הסחר העולמי והונג קונג חברה גם בהסכם APEC.

ערב האיחוד ואחריו הובעה דאגה מצד רבים בנוגע להצלחת השיטה, במיוחד בתחומים של זכויות אזרח. כיום, הדעה המקובלת היא כי למרות שישנם חיכוכים סביב נושא זה, וישנה מידה מופרזת של השפעה לממשלת סין על הליכים פרלמנטריים בהונג קונג, ההסדר נשמר במידה מרובה, במיוחד בכל הקשור לאוטונומיה הכלכלית של האזורים.

הצלחת ההסדר הניעה את ממשלת סין להציע הצעה דומה לטאיוואן, בהבדל שתחת הסדר זה תורשה טאיוואן לשמר את צבאה, אך ממשלת הרפובליקה של סין סרבה להצעה וההצעה זוכה להתנגדות יציבה של כ-80 אחוז מהאוכלוסייה. אחד הבודדים בטאיוואן שתמכו בשיטת "מדינה אחת, שתי שיטות" הוא הסופר לי אָוֹ.