מאוטהאוזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מַאוּטהַאוּזֶן (גרמנית: Konzentrationslager Mauthausen) היה מחנה ריכוז גדול באוסטריה עילית שהוקם ב-1938 בסמוך לעיירה בעלת אותו שם, ובהמשך התרחב והפך למרכיב מרכזי בתשלובת המחנות מאוטהאוזן-גוּזֶן. המחנה שימש עד 1941 כמחנה ריכוז של מתנגדי השלטון הנאצי. מספר היהודים ששהו בו באותה תקופה היה קטן באופן יחסי. החל מ-1941 השתנתה המגמה והנאצים החלו להביא יהודים רבים למחנה זה, בעיקר מצ'כיה והולנד. משנת 1944 עד שחרור המחנות הובאו גם יהודים מאושוויץ ומברגן בלזן. מספר הנרצחים במחנות מאוטהאוזן-גוזן מוערך במאות אלפים (בין 120 ל-320 אלף, על פי הערכות שונות), מתוכם כ-38,000 יהודים. מחנות מאוטהאוזן-גוזן שוחררו על ידי צבא ארצות הברית בחודש מאי 1945.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 מחנה הריכוז מאוטהאוזן 1.2 מחנות הריכוז גוזן 1.3 מערכת המחנות של מאוטהאוזן-גוזן 1.4 מאוטהאוזן-גוזן כעסק כלכלי 1.5 השמדה באמצעות עבודה 2 אסירים 2.1 נשים וילדים במאוטהאוזן-גוזן 2.2 הטיפול באסירים 2.3 מספר המתים 3 שחרור וזיכרון לאחר המלחמה 4 הערות שוליים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] מחנה הריכוז מאוטהאוזן

ב-8 באוגוסט 1938 נשלחו אסירים ממחנה הריכוז דכאו לעיירה האוסטרית מאוטהאוזן, שממוקמת על גדות הדנובה מדרום-מזרח ללינץ, כדי להתחיל בבניית מחנה חדש. המקום נבחר עקב קרבתו למרכז התחבורה של לינץ, אך גם משום שהאזור היה מאוכלס בדלילות^[1]. על אף שכבר מתחילת קיומו נשלט המחנה על ידי גרמניה, הוא הוקם בידי חברה פרטית כיוזמה כלכלית. חברת DEST (קיצור של Deutsche Erd- und Steinwerke GmbH, "חברה גרמנית לעבודות עפר ואבן") החזיקה בבעלותה את מחצבת וִינֶר-גְרָאבֶּן ששכנה במאוטהאוזן ובסביבתה. החברה, שבראשה עמד אוסוואלד פוהל, שהיה גם בכיר ב-SS, חכרה את המחצבה מהעיר וינה והחלה בבניית מחנה מאוטהאוזן. שנה לאחר מכן ניהלה החברה את בנייתו של המחנה הראשון בגוזן. אבן הגרניט שנחצבה שימשה קודם לכן לריצוף בווינה, אולם הרשויות הנאציות קיוו להשתמש בה לשיקומן של ערים גרמניות גדולות בהתאם לתוכניותיו של אלברט שפר ושל אדריכלים נאצים אחרים^[2], שדרשו כמות רבה של גרניט.

הכסף שנדרש להקמת מחנה מאוטהאוזן הושג ממגוון מקורות, בהם הלוואות מסחריות מדרזנר בנק ואסקונט בנק שבסיסו בפראג, מקרן רינהרדט (כלומר מכסף שנגנב מאסירי מחנות הריכוז עצמם) ומהצלב האדום הגרמני.^[1][3]. מאוטהאוזן שירת בתחילה כמחנה אסירים מנוהל בקפדנות לפושעים רגילים, זונות, ול"עברייני חוק ללא תקנה" הנכללים בקטגוריות אחרות. ב-8 במאי 1939 הפך המחנה למחנה עבודה ששימש בעיקר לכליאת אסירים פוליטיים^[4].

[עריכה] מחנות הריכוז גוזן

בסוף שנת 1939 מחנה מאוטהאוזן, כולל מחצבת הגרניט וינר-גראבן, היה כבר מלא באסירים יתר על המידה. המספר עלה מ-1,080 בסוף 1938 ליותר מ-3,000 שנה לאחר מכן. בערך בזמן זה החלה בנייתו של מחנה חדש בגוזן, כ-4.5 ק"מ משם. המחנה החדש (שמאוחר יותר נקרא גוזן I) הושלם במאי 1940. האסירים הראשונים הושמו בשני צריפים כבר ב-17 באפריל 1940, ומשלוח של אסירים - בעיקר ממחנות דכאו וזקסנהאוזן - הגיע ב-25 במאי באותה שנה^[1].

כמו במחנה מאוטהאוזן השכן, גם במחנה גוזן נעשה שימוש באסירים כעובדי כפייה במחצבות גרניט, אך האסירים גם הושכרו לעסקים מקומיים שונים. באוקטובר 1941 הופרדו מספר בקתות ממחנה החוץ של גוזן באמצעות תיל דוקרני והפכו למחנה עבודה נפרד של שבויי מלחמה (בגרמנית: Kriegsgefangenenarbeitslager). המחנה כלל מספר גדול של שבויי מלחמה שהוחזקו במאסר, בעיקר קצינים סובייטים. ב-1942 הגיעה קיבולת הייצור של מאוטהאוזן וגוזן לשיאה. גוזן הורחב כך שהכיל מחסן מרכזי של ה-SS, שם סודרו הסחורות שנגנבו מהשטחים הכבושים ונשלחו לגרמניה. לעסקים ולמחצבות מקומיות היה צורך מתמיד במקור חדש של כוח עבודה כשיותר ויותר גרמנים גויסו לוורמאכט.

במרץ 1944 הפך מחסן ה-SS לשעבר למחנה חוץ חדש שנקרא גוזן II. עד תום המלחמה שימש המחסן כמחנה ריכוז מאולתר. המחנה כלל כ-12,000 עד 17,000 אסירים שנמנעו מהם אפילו השירותים הבסיסיים ביותר^[5]. בדצמבר 1944 נפתח חלק נוסף של גוזן באזור לונגיץ (Lungitz). כאן הפכו חלקים של תשתית מפעל למחנה חוץ שלישי של גוזן - גוזן III^[5]. הרחבת מחנות החוץ לא הספיקה על מנת להתמודד עם המספר העולה של האסירים, והדבר הוביל לצפיפות יתר בבקתות בכל מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן. מסוף 1940 עד 1944 עלה מספר האסירים לכל מיטה מ-2 ל-4.^[5]

[עריכה] מערכת המחנות של מאוטהאוזן-גוזן

עם העלייה המתמדת בייצור בכל מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן, גדל גם מספר העצורים ומספר מחנות החוץ עצמם. אף שבתחילה שירתו מחנות מאוטהאוזן וגוזן בעיקר מחצבות מקומיות, מ-1942 ואילך הם התחילו לשמש גם את מכונת המלחמה הנאצית. כדי להכיל את עובדי הכפייה, שמספרם הלך וגדל, נבנו מחנות חוץ (בגרמנית: Außenlager) נוספים של מאוטהאוזן בכל חלקי אוסטריה. בסוף המלחמה נמנו 101 מחנות (בהם 49 מחנות חוץ גדולים^[6]) בכל רחבי אוסטריה (בגבולותיה הנוכחיים), ממיטרזיל שמדרום לזלצבורג לשווכאט שממזרח לווינה, ומפאסאו שלפני המלחמה הייתה על הגבול האוסטרי-גרמני ועד ללויבל פאס על הגבול עם יוגוסלביה. מחנות החוץ חולקו למספר קטגוריות, בהסתמך על שימושם העיקרי: Produktionslager לעובדי מפעל, Baulager לבנייה, Aufräumlager לפינוי הריסות בערים שהופצצו על ידי בעלות הברית, ו-Kleinlager (מחנות קטנים) שבהם עבדו האסירים במיוחד עבור ה-SS.

[עריכה] מאוטהאוזן-גוזן כעסק כלכלי

התפוקה של מאוטהאוזן-גוזן עלתה על זו של כל אחד מחמשת מרכזי עבודת הכפייה הגדולים האחרים: אושוויץ-בירקנאו, פלוסנבורג, גרוס-רוזן, מרבורג ונאצוויילר-שטרוטהוף במונחים של מכסת תפוקה ושל הכנסות^[7]. רשימת החברות שהשתמשו בעבודת כפייה ממערכת מחנות מאוטהאוזן-גוזן היא ארוכה וכוללת הן תאגידים לאומיים והן קהילות ועסקים מקומיים קטנים. חלקים מהמחצבות הפכו למפעלי הרכבה של אקדחי מאוזר. ב-1943 נבנה מפעל תת-קרקעי עבור חברת שטייר דיימלר פוך בגוזן. מפעל דומה ליצרנית המטוסים מסרשמיט נפתח קרוב לכפר סנקט גאורגן. בסך הכל, 45 חברות נטלו חלק בהפיכתו של מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן לאחד ממחנות הריכוז הרווחיים ביותר של גרמניה הנאצית, עם רווחים של יותר מ-11,000,000 רייכסמארק בשנת 1944 בלבד. בין החברות^[7]:

מספר האסירים במחנות החוץ סוף 1944 – תחילת 1945 [1][8]
גוזן (I, II ו-III ביחד)	26,311
אבנזה	18,437
גונסקירכן	15,000
מלק	10,314
לינץ	6,690
אמשטטן	2,966
וינר-נוידורף	2,954
שווכאט	2,568
שטייר-מיניכהולץ	1,971
שליר-רדל-ציפְּף	1,488

• DEST
• Accumulatoren-Fabrik AFA (יצרן מערכות עבור הצוללות הגרמניות)
• Bayer (יצרן התרופות העיקרי בגרמניה)
• Deutsche Bergwerks- und Hüttenbau
• Eisenwerke Oberdonau שבסיסה בלינץ (ספק פלדה חשוב במהלך מלחמת העולם השנייה לטנקי הפנצר הגרמניים)
• Flugmotorenwerke Ostmark (יצרן מנועי מטוסים)
• Otto Eberhard Patronenfabrik (מפעל תחמושת)
• Heinkel ומסרשמיט (מפעלי מטוסים, כמו גם מפעל מרכב של טיל V-2)
• Hofherr und Schrenz
• Österreichische Sauerwerks (יצרן נשק)
• Rax-Werke (מכונות וטילי V-2)
• תאגיד שטייר דיימלר פוך (נשק וכלי רכב)
• Universale Hoch und Tiefbau (הקמת מנהרות בלויבל פאס)

האסירים גם הושכרו לעבודה מחוץ למחנה כעובדי כפייה, ונוצלו בדרכים שונות, כגון עבודה בחוות מקומיות, בהקמת דרכים, לחיזוק ותיקון גדות הדנובה והקמת אזורי מגורים גדולים בסנקט גאורגן ובעבודות כפייה באתרי חפירות ארכאולוגיים בשפילברג.

כשמבצע ההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית החל לפגוע בתעשיית המלחמה הגרמנית, החליטו מתכננים גרמנים להעביר את הייצור למתקנים תת-קרקעיים שיהיו מוגנים מפני הפצצות האוויר של בעלות הברית. בגוזן I הוטל על האסירים להקים מספר מנהרות גדולות מתחת לגבעות שהקיפו את המחנה. בסוף המלחמה חפרו האסירים 29,400 מ"ר לצורך מפעל נשק קטן. לאחר 1944 הוקמו מנהרות דומות גם תחת הכפר סנקט גאורגן על ידי אסירים ממחנה החוץ גוזן II. הם חפרו כ-50,000 מ"ר כך שחברת מסרשמיט תוכל להקים מפעל להרכבת מטוסי מסרשמיט Me-262 וטילי V-2. נוסף להרכבת מטוסים שירתו 7,000 מ"ר ממנהרות גוזן II כמפעלים לחומרי מלחמה שונים^[9]. בסוף 1944 עבדו כ-11,000 מאסירי גוזן I וגוזן II במתקנים תת-קרקעיים. 6,500 אסירים נוספים שקדו על הרחבת הרשת התת-קרקעית של המנהרות והאולמות. ב-1945 הושלמה העבודה על מטוס Me 262, והגרמנים היו יכולים להרכיב 1,250 מטוסים בחודש. היה זה מפעל המטוסים השני בגודלו בגרמניה אחרי מחנה הריכוז מיטלבאו-דורה, שהיה גם הוא תת-קרקעי.

[עריכה] השמדה באמצעות עבודה

ה"תפקוד הפוליטי" של המחנה נמשך במקביל לתפקודו הכלכלי. לפחות עד 1942 הוא שימש למאסר ולהרג של האויבים הפוליטיים והאידאולוגיים של גרמניה, הן אמיתיים והן מדומים. המחנה שימש את דרישות מכונת המלחמה הגרמנית וביצע גם "השמדה באמצעות עבודה", אחד מעקרונות שיטת המחנות הנאצית. כשהגיעו האסירים לכדי אפיסת כוחות מוחלטת, לאחר שעבדו בחציבות 12 שעות ביום, או כשהיו חולים או חלשים מדי מכדי לעבוד, הם הועברו ל-Krankenrevier ("מחנה החולים") או לאתרי השמדה אחרים. בתחילה לא היו במחנה תאי גזים משלו והמוזלמנים, או האסירים שהיו חולים מכדי לעבוד לאחר שהתעללו בהם, הועברו למחנות ריכוז אחרים לצורך השמדה (בעיקר לטירת הרטהיים הידועה לשמצה, שהייתה במרחק של 40.7 ק"מ) או הומתו בזריקת רעל ונשרפו במשרפה שהייתה במקום. המספר הגדל של אסירים הפך את השיטה ליקרה מדי, והחל מ-1940 היה מאוטהאוזן לאחד המחנות הבודדים במערב שהשתמשו בתאי גזים באופן קבוע. בתחילה הייתה משאית גז מאולתרת, שצינור המפלט שלה חובר פנימה, נעה הלוך ושוב בין מאוטהאוזן וגוזן. תא גזים קבוע, שיכול היה להרוג 120 אסירים בפעם אחת, הושלם בדצמבר 1941.

[עריכה] אסירים

עד תחילת 1940 רוב האסירים היו גרמנים, אוסטרים, סוציאליסטים צ'כוסלובקים, קומוניסטים, אנרכיסטים, הומוסקסואלים ואנשים ממוצא צועני. קבוצות אחרות שנרדפו אך ורק מטעמים דתיים היו "כיתתיים", הכינוי הנאצי לקבוצות כמו עדי יהוה או תלמידי התנ"ך. הסיבה למאסרם הייתה סירובם המוחלט לשבועת נאמנות להיטלר ולשירות צבאי כלשהו. בתחילת 1940 הועברו מספר גדול של פולנים לקומפלקס מאוטהאוזן-גוזן. הקבוצות הראשונות הורכבו בעיקר מאמנים, מדענים, צופים, מורים ופרופסורים, שנעצרו במסגרת מבצע אה בה.

מאוחר יותר בהמשך המלחמה השתייכו כל האסירים החדשים לקטגוריות שונות של "לא רצויים", בדגש על המשכילים, ואסירים פוליטיים היוו את הקבוצה הגדולה ביותר מבין כל האסירים עד סוף המלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה הועברו גם רפובליקנים ספרדים למאוטהאוזן ולמחנות החוץ שלו. רובם היו פעילים או חיילים רפובליקנים לשעבר שנמלטו לצרפת לאחר ניצחונו של פרנקו ואז נתפסו על ידי כוחות גרמנים אחרי כניעת צרפת ב-1940 או נמסרו לגרמנים על ידי ממשלת וישי. הגדולה שבקבוצות אלו הגיעה לגוזן בינואר 1941. בתחילת 1941 הועברו כמעט כל הפולנים והספרדים, למעט קבוצה קטנה של מומחים במפעל האבן של המחצבה, ממאוטהאוזן לגוזן. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-1941 התחילו להגיע למחנות מספר גדול של שבויי מלחמה סובייטים. רובם הוחזקו בבקתות נפרדות משאר המחנה. האסירים הסובייטים היו חלק גדול מן הקבוצות הראשונות שהומתו בתא הגז החדש שהוקם בתחילת 1942. ב-1944 נשלחה למחנה קבוצה גדולה של יהודים הולנדים והונגרים. בדומה לכל קבוצות האסירים האחרות שהועברו למחנה מאוטהאוזן-גוזן, רובם מתו כתוצאה מהעבודה ומהתנאים הקשים, או הושלכו לתחתית מחצבת מאוטהאוזן (בפי שומרי ה-SS והקאפואים כונתה דופן המחצבה "חומת הצנחנים" - אלו שהושלכו למחצבה כונו בלגלוג "צנחנים ללא מצנח").

במהלך המלחמה קיבלו מחנות מאוטהאוזן-גוזן אסירים חדשים במשלוחים קטנים על בסיס יומי, בעיקר ממחנות ריכוז אחרים באירופה הכבושה. רוב האסירים במחנות החוץ הוחזקו באתרי מעצר שונים לפני שילוחם ליעדם הסופי. הבולטים במרכזים אלו שבהם הוחזקו האסירים באופן זמני עד שנשלחו למאוטהאוזן-גוזן היו המחנות הידועים לשמצה בדכאו ובאושוויץ. המשלוח הראשון מאושוויץ הגיע בפברואר 1942. המשלוח השני שהגיע ביוני אותה שנה היה גדול בהרבה וכלל כ-1,200 אסירים. קבוצות דומות נשלחו מאושוויץ לגוזן-מאוטהאוזן באפריל ונובמבר 1943 ובינואר ופברואר 1944. בסופו של דבר, לאחר שאדולף אייכמן ביקר במאוטהאוזן במאי אותה שנה, מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן קיבל את הקבוצה הראשונה של כ-8,000 יהודים הונגרים מאושוויץ, הקבוצה הראשונה שפונתה ממחנה זה לפני ההתקדמות הסובייטית. בתחילה, הקבוצות שפונו מאושוויץ הורכבו מעובדים שנועדו לעבוד במפעל ההולך וגדל של קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן, אך עם הימשכות הפינוי קבוצות אנשים אחרות הועברו גם למאוטהאוזן, גוזן, וינה ומלק.

עם הזמן הפסיק כמעט מחנה אושוויץ לקבל אסירים חדשים והרוב הופנו למאוטהאוזן במקום זאת. הקבוצה האחרונה - שמנתה כ-10,000 אסירים - פונתה בגל האחרון בינואר 1945, מספר שבועות לפני שתפסו הסובייטים את קומפלקס אושוויץ-בירקנאו. ביניהם הייתה קבוצה גדולה של אזרחים שעצרו הגרמנים לאחר כשלון מרד ורשה, אולם לא יותר מ-500 נותרו בחיים בעת השחרור. בסך הכול הגיעו במהלך החודשים האחרונים של המלחמה, 23,364 אסירים ממחנות ריכוז אחרים לקומפלקס מאוטהאוזן-גוזן. רבים נוספים מתו במהלך צעדות המוות, שבהן אסירים צנחו תחתיהם ומתו מתשישות, או בקרונות רכבת שבהם הוחזקו האסירים בטמפרטורות מתחת לאפס - ללא מספיק מזון ומים - במשך מספר ימים לפני ההגעה. משלוחי אסירים נחשבו חשובים פחות משירותים אחרים.

רבים מאלו ששרדו את המסע מתו לפני שהספיקו להירשם, בעוד שאחרים קיבלו את מספרי האסיר של אסירים שכבר מתו. הרוב שוכנו אז במחנות או במחנה אוהלים שהוקם זה לא כבר סמוך למחנה חוץ של מאוטהאוזן, שם אולצו כאלפיים איש להידחס לאוהלים שיועדו ללא יותר מ-800 אסירים, ובהמשך רעבו למוות. [1]

כבשאר מחנות הריכוז הגרמנים, לא כל האסירים היו שווים. הטיפול בהם היה תלוי במידה רבה בקטגוריה אליה שויך כל אסיר, כמו גם בהתאם ללאום ולדירוג במערכת. הקאפואים, או אסירים שגויסו על ידי שוביהם כדי לפקד על האסירים האחרים, קיבלו יותר מזון ושכר גדול יותר בדמות תלושי מחנה ריכוז שניתן היה להמיר בסיגריות ובסכו"ם. כמו כן, בעקבות הוראת הימלר ביוני 1941 נפתח בית בושת עבורם ב-1942 במחנות מאוטהאוזן וגוזן I. רוב הפרומיננטים (גרמנית: Prominenz), אסירים שזכו לטיפול מועדף מזה של אסיר ממוצע, היו הקאפואים.

[עריכה] נשים וילדים במאוטהאוזן-גוזן

קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן היה בעיקר מחנה עבודה לגברים, אולם בספטמבר 1944 נפתח בו מחנה נשים עם המשלוח הראשון של אסירות מאושוויץ. בהמשך הגיעו למאוטהאוזן עוד נשים וילדים מראוונסבריק, ברגן בלזן, גרוס רוזן ובוכנוואלד. עמם באו כמה נשים ששירתו כשומרות - ידוע על עשרים שירתו במחנה מאוטהאוזן ושישים בכל קומפלקס המחנה. שומרות שירתו גם במחנות החוץ של מאוטהאוזן בהירטנברג, לנצינג (מחנה החוץ לנשים העיקרי באוסטריה) וסט. למברכט. המפקחת הראשית במאוטהאוזן הייתה בתחילה מרגרטה פריינברגר ומאוחר יותר יאנה ברניגאו. כמעט כל המפקחות ששירתו במאוטהאוזן גויסו בין ספטמבר 1944 לנובמבר 1944 מערים אוסטריות. בתחילת אפריל 1945 למעלה מ-2,500 אסירות נוספות באו ממחנות חוץ של נשים באמשטטן, סט. למברכט, הירטנברג, וממחנה החוץ של פלוסנבורג בפרייברג.

סטטיסטיקת האסירים הזמינה של מאוטהאוזן מאביב 1943 מראה שהיו 2,400 אסירים מתחת לגיל 20, שהיוו 12.8 אחוז מהאוכלוסייה שמנתה 18,655 נפש. בסוף מרץ 1945 מספר האסירים הצעירים במאוטהאוזן עלה ל-15,048, שהיוו 19.1 אחוז מאוכלוסיית האסירים שנאמדה ב 78,547 נפש. מספר הילדים האסורים גדל פי 6.2 בעוד שהמספר הכולל של אסירים מבוגרים במהלך אותה התקופה גדל רק פי ארבעה. מספרים אלו משקפים את השימוש הגובר בצעירים פולנים, צ'כים, רוסים ובלקנים לעבודת כפייה עם הימשכות המלחמה. נתונים סטטיסטיים המציגים את הרכב האסירים הצעירים זמן קצר לפני שחרורם מצביעים על הקבוצות העיקריות של ילדים/אסירים: 5,809 אזרחים זרים, 5,055 אסירים פוליטיים, 3,654 יהודים ו-330 שבויי מלחמה רוסים. בנוסף היו 23 ילדים צוענים, 20 ילדים שהשתייכו ל"אלמנטים אנטי חברתיים", שישה ספרדים ושלושה עדי יהוה.

[עריכה] הטיפול באסירים

אף שלא היה זה המחנה היחיד שבו יישמו הגרמנים את רעיון ההשמדה באמצעות עבודה (Vernichtung durch Arbeit), מאוטהאוזן-גוזן היה אחד מהמחנות האכזריים והקשים ביותר. התנאים במחנה נחשבו לקשים במיוחד, אפילו בהשוואה לסטנדרטים הרגילים של מחנות ריכוז. האסירים סבלו לא רק מתת תזונה, צפיפות בבקתות, התעללויות והתנכלויות קבועות מצד השומרים והקאפואים, אלא גם מעבודה קשה באופן חריג. משום שהיו יותר מדי אסירים במאוטהאוזן מכדי שכולם יעבדו במחצבה באותה העת, רבים הועבדו בבתי מלאכה או בעבודות כפיים אחרות, בעוד שחסרי המזל שנבחרו לעבוד במחצבה היו שם רק כעונש על "פשעיהם" במחנה. הסיבות להשמה בעבודה ב"יחידת הענשה" היו פעוטות, וכללו "פשעים" כדוגמת אי הצדעה לגרמני.

העבודה במחצבות - לעתים תכופות בחום בלתי נסבל או בטמפרטורות נמוכות עד כדי 30 מעלות צלזיוס מתחת לאפס - הובילה לשיעורי תמותה גבוהים במיוחד. הקצבות המזון היו מוגבלות, ובתקופה שבין השנים 1940-1942 אסיר ממוצע שקל 40 ק"ג. ההערכה היא כי תכולת האנרגיה הממוצעת בהקצבות המזון ירדה מכ-1,750 קלוריות ביום במהלך התקופה שבין 1940-1942 לתחום של בין 1,150 ל-1,460 קלוריות בתקופת ההמשך. ב-1945 תכולת האנרגיה הייתה נמוכה אף יותר ולא עלתה על 600 עד 1,000 קלוריות ליום; זוהי כמות הפחותה משליש מהנדרש על ידי עובד ממוצע בתעשייה כבדה. התוצאה הייתה הרעבתם של אלפי אסירים.

האסירים במאוטהאוזן , גוזן I וגוזן II היו בעלי גישה למחנה חוץ נפרד לחולים - Krankenlager. על אף העובדה שכ-100 רופאים מתוך האסירים עבדו שם, הם לא קיבלו תרופות והם יכולים היו לספק רק עזרה ראשונה. מחנה בית החולים - כפי שנקרא על ידי הרשויות הגרמניות - היה, לאמיתו של דבר, התחנה האחרונה לפני המוות לאלפי אסירים, ורק למתי מעט היה סיכוי להחלים.

מחצבת האבן של מאוטהאוזן הייתה בתחתית "מדרגות המוות" הידועות לשמצה. האסירים אולצו לשאת גושי אבן מסותתים סיתות גס, ששקלו לעתים קרובות למעלה מ-50 ק"ג, במעלה 186 מדרגות, בזה אחר זה. כתוצאה מכך, אסירים רבים שהגיעו לאפיסת כוחות קרסו ונפלו על האסירים שמאחוריהם בשורה, ואלה בתורם נפלו על אסירים אחרים, כך שנוצר אפקט דומינו מחריד; לעתים קרובות נפלה כל שורת האסירים אל תחתית המחצבה.

אכזריות שכזו לא הייתה מקרית. שומרי ה-SS כפו לעתים קרובות על אסירים - מותשים משעות של עבודה קשה ללא מזון ושתייה מספיקים - להתחרות מעלה במדרגות בנשיאת גושי אבן. אלו ששרדו את החוויה הוצבו לעתים קרובות במסדר בקצה צוק שנודע כ"קיר הצנחן" (גרמנית: Fallschirmspringerwand). תחת איומי אקדח אולץ כל אסיר להכריע בין האפשרות שיירו בו, או לדחוף אסיר שמולו מן הצוק. השיטות מקובלות נוספות להשמדת אסירים שהיו חולים או לא כשירים לעבודה, או כאמצעי עונש קולקטיבי או לאחר ניסיונות בריחה כללו:

• הכאה למוות
• מקלחות קרח - כשלושת אלפים אסירים מתו מהיפותרמיה - לאחר שאולצו להיכנס למקלחת קרח קרה - ושנותרו לאחר מכן בחוץ במזג אוויר קר.
• ירי המוני
• ניסויים רפואיים
  • אריברט היים, שנודע בקרב האסירים בכינוי "דוקטור מוות", היה שם במשך שבעה שבועות, שהספיקו כדי לבצע את ניסוייו.
  • קרל גרוס שהדביק במתכוון מאות אסירים בכולרה ובטיפוס במטרה לבדוק על גוף האסירים את יעילות החיסונים שפיתח. בין 5 בפברואר 1942 לאמצע אפריל 1944, יותר מ-1,500 אנשים מתו כתוצאה מניסייו.

• תלייה
• הרעבה
• הזרקת פנול (קבוצה של 2,000 אסירים שנרשמו להעברה לסנטוריום הוכרזו כחולי-נפש והומתו על ידי ד"ר רמזואר בהתאם לתוכנית T4 - אותנסיה)
• הטבעה בחביות מים גדולות (בגוזן II)
• הכאה והרעבה למוות בבונקרים
• השלכת אסירים על גדר תיל מחושמלת במתח 380 וולט
• אילוץ אסירים לצאת ממתחם המחנה ואז ירי בהם בטענה שהם מנסים לברוח

לאחר המלחמה דיווח אחד הניצולים, ד"ר אנטוני גושינסקי, דיווח על 62 דרכים לרציחת אנשים במחנות גוזן I ובמאוטהאוזן. הנס מרשאלק העריך שתוחלת החיים הממוצעת של אסירים חדשים שהגיעו לגוזן נעה בין 6 חודשים בשנים 1940 עד 1942, לבין פחות משלושה חודשים בתחילת 1945.

באופן פרדוקסלי, עם גדילת תעשיית עבודת הכפייה במחנות חוץ שונים של מאוטהאוזן-גוזן, מצבם של חלק מהאסירים השתפר באופן משמעותי. בעוד שהקצבות המזון הוגבלו יותר ויותר כל חודש, התעשייה הכבדה הצריכה מומחים מיומנים ולא עובדים ללא הכשרה, והוטלו מגבלות על אכזריותם של שומרי ה-SS והקאפואים. בעוד שאסירים עדיין הוכו על בסיס יומי והאסירים שעל סף רעב עדיין הושמדו, מתחילת 1943 הורשו חלק מעובדי המפעל לקבל חבילות מזון ממשפחותיהם (בעיקר פולנים וצרפתים). זה הציל רבים מהם מסכנת מוות ברעב, ואף איפשר להם לסייע לאסירים אחרים שלא היו להם קרובים מחוץ למחנות או שלא היו מורשים לקבל חבילות.

[עריכה] מספר המתים

מספרי המתים בגוזן I, II ו-III[10]	יוזף זְ'מי	סטניסלב נוגאי	KZ גוזן	הנס מארשאלק[4]	סטניסלב דובוסייביץ' [10]
1940	1,784	7,214	1,430	1,389	1,762
1941	5,793		5,564	5,272	6,300
1942	6,088	7,203	5,005	7,410	9,534
1943	5,225	5,303	5,173	5,248	6,103
1944	5,921	4,790	4,691	4,091	5,488
1945	12,600	197	4,673		15,415
לא מתוארך	2,843
סה"כ	37,411	24,707	30,536	33,451	44,602

משום שהגרמנים השמידו רבים ממסמכי המחנה ומהראיות, ולעתים קרובות העניקו לאסירים החדשים שהגיעו את מספרי המחנה של אלו שכבר מתו, מספר המתים המדויק בקומפלקס של מאוטהאוזן-גוזן אינו ידוע בוודאות. הנושא מסובך אף יותר, מאחר שחלק מאסירי גוזן נרצחו במאוטהאוזן, ולפחות 3,423 אסירים נשלחו לטירת הרטהיים, 40.7 ק"מ משם. בנוסף, כמה אלפים נרצחו בתאי גזים ניידים, ללא כל אזכור של המספר המדויק של הקורבנות במסמכים ששרדו. בטרם בריחתם מן המחנות ב-4 במאי 1945 ניסו אנשי ה-SS להשמיד ראיות כך שהתאפשר לזהות רק כ-40,000 קורבנות.

גנזכי המחנה ששרדו כוללים מסמכים אישיים של 37,411 אסירים שנרצחו, בהם 22,092 פולנים, 5,024 ספרדים, 2,843 שבויי מלחמה סובייטים ו-7,452 מ-24 לאומים אחרים. החלקים ששרדו מרישום המתים של מחנה הריכוז גוזן מונים עוד 30,536 שמות נוספים.

חוץ ממסמכי מחנות החוץ של מאוטהאוזן ששרדו, המסמכים העיקריים ששימשו להערכת מספר הקורבנות של קומפלקס המחנה כוללים את:

1. דיווח של יוזף זְ'מי, ניצול שעבד במפקדת המחנה של גוזן I. דיווחו מבוסס על העתקים אישיים שייצר מהדיווחים השנתיים בתקופה שבין 1940 לבין 1944 והדיווחים היומיים של מפקדי המחנה בתקופה שבין 1 בינואר 1945 ועד יום השחרור.
2. רישום מתים מקורי למחנה החוץ של גוזן הנמצא ברשות הצלב האדום הבינלאומי.
3. רישומים אישיים של סטניסלב נוגאי, אסיר נוסף שעבד במפקדת המחנה של גוזן.
4. רישום מתים שהוכן על ידי רופא ה-SS הראשי של מפקדת המחנה הראשית מאוטהאוזן עבור מחנות החוץ של גוזן (רישומים דומים עבור מחנה מאוטהאוזן עצמו הושמדו).

מכיוון שכך, מספר המתים המדויק של כל מערכת מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן משתנה במידה ניכרת בין מקור למקור. הערכות שונות מעמידות את מספר המתים על בין 122,766 ובין 320,000, כשמספרים אחרים שנהוג לצטט הם 200,000 ו"למעלה מ-150 אלף".

היסטוריונים שונים מעריכים שמספר המתים בארבעת המחנות הראשיים של מאוטהאוזן, גוזן I, גוזן II וגוזן III היה בין 55,000 ל-60,000. בנוסף, במהלך החודש שלאחר השחרור מתו 1,042 אסירים נוספים בבתי חולים שדה אמריקאיים.

מתוך כ-320,000 אסירים שנכלאו במחנות החוץ השונים של מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן במשך המלחמה, רק כ-80,000 נשארו בחיים, בהם בין 20,487 לבין 21,386^[11] בגוזן I, II ו-III.

[עריכה] שחרור וזיכרון לאחר המלחמה

התפלגות הניצולים ממחנות גוזן I, II ו-III על פי אזרחות. ‏[11] לחצו על התמונה לפרטים נוספים

במהלך החודשים האחרונים לפני השחרור, נערך מפקד המחנה פרנץ ציראייס להגנה כנגד מתקפה סובייטית אפשרית. רוב האסירים האוסטרים והגרמנים "התנדבו" ל-SS-Freiwillige Häftlingsdivision ("יחידת אסירים מתנדבים") - יחידת SS שהורכבה בעיקר מאסירים לשעבר במחנות הריכוז ושבראשה עמד אוסקר דירלוואנגר. האסירים הנותרים נשלחו בחיפזון לבנות קו מכשולי גרניט נגד טנקים ממזרח למאוטהאוזן. האסירים שלא היו יכולים לעמוד עוד בעבודה הקשה ובתת התזונה הושמדו במספרים גדולים כדי לפנות מקום לאסירים חדשים שהגיעו במשלוחי הפינוי של מחנות ריכוז אחרים, בהם רוב מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן במזרח אוסטריה. בחודשיה האחרונים של המלחמה פסקה אספקת המקור העיקרי לקלוריות, חבילות המזון שנשלחו באמצעות הצלב האדום הבינלאומי, והקצבות המזון ירדו לרמה אפסית. האסירים שהועברו ל"מחנה בית החולים" קיבלו חתיכת לחם אחת לכל 20 אסירים וכחצי ליטר מרק מדי יום. כתוצאה מכך, החלו חלק מהאסירים להתחיל להכין תוכניות להגנת המחנה למקרה שה-SS ינסה להשמיד את כל האסירים הנותרים. לא ברור מדוע האסירים של גוזן I ו-II לא הושמדו חרף הוראה ישירה מהיינריך הימלר. תוכניתו של ציראייס התבססה על כך שהאסירים יועברו במהירות למנהרות המפעלים התת-קרקעיים של קלרבאו והכניסות יפוצצו. התוכנית נודעה לאחד מארגוני ההתנגדות הפולנים, ובעקבות כך החלו בתוכנית שאפתנית להשיג כלים שיאפשרו לחפור פתחי אוויר בכניסות.

ב-28 באפריל, תחת מסווה של התראה בדיונית על הפצצה אווירית, הועברו כ-22,000 אסירי מחנה גוזן למנהרות. לאחר מספר שעות במנהרות, הרשו לכל האסירים לצאת מהן ולשוב למחנה. סטניסלב דובוסייביץ', מחבר המונוגרפיה המונומנטלית על קומפלקס מאוטהאוזן-גוזן, מסביר שאחד הגורמים האפשריים לכישלון התוכנית הגרמנית היה שאסירים פולנים הצליחו לחתוך את פתיל המרעום של הפצצות. ציראייס עצמו כתב ב-25 במאי שהייתה זו אשתו ששכנעה אותו לא לבצע את ההוראות מלמעלה. על אף שהתוכנית ננטשה, חששו האסירים שה-SS ינסה לטבוח בהם בדרכים אחרות. כיוון שכך תכננו אסירים פולנים, סובייטים וצרפתים לתקוף את קסקרטין שומרי ה-SS על מנת שיוכלו להשיג את הנשק הדרוש ללחימה. תוכנית דומה תוכננה על ידי אסירים ספרדים.

ב-3 במאי החלו שומרי ה-SS ושומרים אחרים להיערך לפינוי המחנה. ביום שלמחרת הוחלפו שומרי ה-SS בחיילים לא מזוינים של צבא העם (Volkssturm) ויחידה מאולתרת שהורכבה מקציני משטרה קשישים וכבאים שפונו מווינה. קצין המשטרה שהיה אחראי על היחידה הסכים ל"ממשל עצמאי של האסירים" כרשות העליונה במחנה, ומרטין גרקן, שהיה עד אז הקאפו בעל הדרגה הגבוהה ביותר במנהל של גוזן (בדרגת Lagerälteste, "זקן המחנה"), הפך למפקד החדש דה פקטו. הוא ניסה לדחוף ליצירת ועדת אסירים בינלאומית שתהיה הגוף שישלוט זמנית על המחנה עד שישוחרר על ידי אחד מצבאות בעלות הברית, אך הוא הואשם בגלוי בשיתוף פעולה עם ה-SS והתוכנית נגנזה. כל העבודה במחנות החוץ של מאוטהאוזן פסקה והאסירים התמקדו בהכנות לשחרורם או בהגנה על המחנות נגד התקפה אפשרית של דיוויזיות SS שהתרכזו באזור. שרידים פעילים שנותרו מתוך כמה דיוויזיות גרמניות אכן תקפו את מחנה החוץ של מאוטהאוזן, אך נהדפו על ידי אסירים שהשתלטו על המחנה. מתוך כל מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן רק גוזן III פונה. ב-1 במאי נלקחו האסירים לצעדת מוות לכיוון סט. גאורגן, אך קיבלו הוראה לשוב למחנה לאחר מספר שעות. פעולה זו חזרה על עצמה ביום שלמחרת, אך בוטלה זמן קצר לאחר מכן. ביום שלמחרת נטשו שומרי ה-SS את המחנה והשאירו את האסירים לגורלם.

מחנות מאוטהאוזן-גוזן שוחררו אחרונים במלחמת העולם השנייה. ב-5 במאי 1945 הגיעו אל המחנה במאוטהאוזן חיילים אמריקאים מיחידת איסוף המידע ה-41 של הדיוויזיה המשוריינת האמריקאית ה-11. יחידת איסוף המידע הובלה על ידי אלברט ג'י. קוזיאק. כוחותיו פרקו מנשק את השוטרים ועזבו את המחנה. בזמן השחרור, רוב אנשי ה-SS של מאוטהאוזן ברחו כבר; אסירים מהמחנה ביצעו לינץ' בכ-30 אנשי SS שנותרו; לינץ' במספר דומה של אנשי SS נעשה בגוזן II. עד 6 במאי שוחררו כל מחנות החוץ הנותרים של קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן על ידי הכוחות אמריקאים, למעט שני מחנות בלויבל פאס.

בין האסירים ששוחררו מן המחנה היה ג'ק טיילור שהצליח לשרוד בסיועם של מספר אסירים אחרים ושהיה לאחר מכן עד מרכזי במשפטי מחנה מאוטהאוזן-גוזן שנערכו על ידי בית הדין הצבאי הבינלאומי של דכאו. ניצול נוסף מהמחנה היה שמעון ויזנטל, שהקדיש את חייו לציד פושעי מלחמה נאצים.

בעקבות כניעתה של גרמניה נמצא קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן באזור הסובייטי של אוסטריה. בתחילה השתמשו הסובייטים בחלקים של מחנות מאוטהאוזן וגוזן I כבסיס צבאי לצבא האדום. באותה עת פורקו המפעלים התת-קרקעיים ונשלחו לברית המועצות כשלל. לאחר מכן, בין 1946 ל-1947, נותרו המחנות ללא שמירה וחלק גדול מציוד המחנה פורק ונלקח, הן על ידי הצבא האדום והן על ידי האוכלוסייה המקומית. בתחילת קיץ 1947 פוצצו הכוחות הסובייטים את המנהרות ולאחר מכן נסוגו מן האזור, בעוד שהמחנה הועבר לרשויות האזרחיות האוסטריות. רק ב-1949 הוכרז המקום כאתר מורשת לאומית. לבסוף, 30 שנה לאחר שחרור המחנה, ב-3 במאי 1975, פתח הקאנצלר ברונו קרייסקי באופן רשמי את מוזיאון מאוטהאוזן. בניגוד למאוטהאוזן, אזורים רבים שהתקיימו בהם מחנות החוץ של גוזן II ,I ו-III מכוסים כיום באזורי מגורים שנבנו שם לאחר המלחמה.

המלחין היווני מיקיס תאודוראקיס כתב יצירה מוזיקלית בהשראת הספר "בלדת מאוטהאוזן" מאת יעקבוס קמבנליס, העוסק בחיי היום יום של האסירים במחנה. הזמרת אלינוער מואב תירגמה חלק מהשירים לעברית, ביצעה אותם בקונצרט מיוחד שנערך במחנה ב1988 ואף הקליטה אותם.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ^{1.0 1.1 1.2 1.3} Stanisław Dobosiewicz, Mauthausen/Gusen; obóz zagłady, Ministry of National Defence Press, 1977. ISBN 8311063680
2. ^ Albert Speer, Inside The Third Reich, The Macmillan Company, 1970. ISBN 70119132
3. ^ אוסוואלד פוהל, מלבד היותו חבר בכיר ב-SS, בעליה של DEST ומספר חברות נוספות, מפקד המנהל והגזברות של ארגונים נאציים שונים, היה גם מנכ"ל הצלב האדום הגרמני. ב-1938, הוא העביר 8,000,000 רייכסמרק מתשלומי החברות לאחד החשבונות של ה-SS (SS-Spargemeinschaft e. V.), שתרם את כל הכסף ל-DEST ב-1939.
4. ^ ^{4.0 4.1} Die Geschichte des Konzentrationslagers Mauthausen (היסטוריה של מחנה הריכוז מאוטהאוזן), הנס מרשלק, 1995,Österreichischen Lagergemeinschaft Mauthausen u. Mauthausen-Aktiv Oberösterreich
5. ^ ^{5.0 5.1 5.2} שטניסלב דובוסיביץ, Mauthausen-Gusen; w obronie życia i ludzkiej godności, Bellona, 2000. ISBN 8311090483
6. ^ James Waller, Becoming Evil: How Ordinary People Commit Genocide and Mass Killing, Oxford University Press, 2002. ISBN 0195148681
7. ^ ^{7.0 7.1} "Historia de los campos de concentración: El sistema de campos de concentración nacionalsocialista, 1933–1945: un modelo europeo", Memoriales históricos, 1933–1945
8. ^ מספרי האסירים במחנות החוץ מתייחסים למצב נכון לסוף 1944 ותחילת 1945, לפני הארגון מחדש של מערכת המחנה ולפני הגעת מספר גדול של רכבות פינוי וצעדות המוות
9. ^ Rudolf Haunschmied, Harald Faeth, B8 "BERGKRISTALL" (KL Gusen II), 1997. Tunnel and Shelter Researching
10. ^ ^{10.0 10.1} לקוח מטבלה גדולה יותר שפורסמה ב: Stanisław Dobosiewicz, op.cit., p.421;המספרים אינם שלמים וכוללים רק את המספרים של גוזן I, II ו-III ללא המספרים של מחנות החוץ האחרים או המחנה הראשי במאוטהאוזן. הסיכום של סטניסלב דובוסייביץ' כולל קטגוריות שהוזנחו על ידי חלק מהמקורות, בהם כ-2,744 אסירים לשעבר שמתו מיד לאחר השחרור, הן במחנה והן בבתי חולי שדה אמריקאיים, כמו גם מספר מוערך של ילדים יהודים (420) ואסירים במחנה החולים (1900) שלא נרשמו בסטטיסטיקות המחנה הרשמיות.
11. ^ ^{11.0 11.1} Stanisław Dobosiewicz, Mauthausen/Gusen; Obóz śmierci, op.cit., p. 397; השוני במספרים הוא ככל הנראה כתוצאה מהעובדה שדובוסיביץ כלל כ-700 אסירים שהוחזקו במחנה החולים בעת השחרור