תוכנית T4 - אותנסיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכנית T4 - אותנסיה היא מבצע שנערך במהלך שלטונם של הנאצים בגרמניה ונועד לחיסול כל ה"לא כשירים" ולדאוג ל"היגיינת הגזע הארי". בתוכנית זו, שהתבססה על האידאולוגיה הנאצית הגזענית ועל עקרונות אאוגנים, התיימרו הנאצים להעביר מן העולם את כל הילדים והמבוגרים שסבלו מפגמים פיזיים קשים או ממחלות נפשיות קשות. שמה של התוכנית T4 בא ממטה התוכנית ברח' טירגרטן 4 בברלין, בעוד שהמילה "אותנסיה" פירושה המתת חסד, ומשמעותה ביוונית "מוות טוב".
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע אידאולוגי
רעיונות אאוגניים לא היו זרים לרוב מדינות המערב, ובכללן לארצות הברית. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלה תורתו של צ'ארלס דרווין להתפשט ולהקלט בחוגים רחבים, לעתים בלווית פרשנות גזענית בוטה, ובאופן משובש ומעוות. היה זה המלומד האנגלי פרנסיס גלטון בשנות ה-80 של המאה ה-19 אשר טבע את המונח אאוגניקה. עד מהרה החלו רופאים ואנשי אקדמיה לדבר על "הגיינה גזעית" - התערבות המדינה בסילוקם ומניעת התרבותם של גורמים כגון חולים כרונים, מוגבלים, חולי נפש, ואחרים.
רעיונות אלו באו לידי ביטוי בצורה חריפה בארצות הברית. אינדיאנה הייתה המדינה הראשונה אשר בשנת 1907 התירה עיקור כפוי של אנשים שנראו בלתי רצויים מבחינה אאוגנית. אחריה אימצו חוקים דומים לא פחות משלושים מדינות בארצות הברית. בשנת 1927 הייתה קארי בק, אישה בוגרת בוירג'יניה אשר ילדה תינוקת מחוץ לנישואין, ואמה הוחזקה במוסד, לאישה הראשונה במדינת וירג'יניה העתידה לעבור עיקור כפוי. היא פתחה בהליכים משפטיים, שהגיעו עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסק הדין במשפט "בק נ. בל" קבע בית המשפט העליון ברוב של שמונה מול אחד כי עיקורה הכפוי של קארי בק הינו חוקי. היה זה כתם שחור על פסיקתו של בית המשפט אשר לא נמחה עד ימינו. היה זה השופט אוליבר ונדל הולמס אשר קבע כי:
- "עדיף לעולם אם במקום לחכות להוצאתם להורג של הצאצאים המנוונים בשל פשעיהם העתידיים, או לתת להם לרעוב למוות כתוצאה מאווילותם, תוכל החברה למנוע מאלו שאינם ראויים במובהק, להמשיך ולהרבות את בני מינם. שלושה דורות של אימבצילים הינם די והותר".
בעקבות פסיקה זו של בית המשפט העליון עוקרו בארצות הברית עשרות אלפי אנשים. מדינות אחרות נקטו אף הן בהליכים של עיקור כפוי, אך אף אחת לא הרחיקה לכת כגרמניה, אשר בה השתלבו התורות האאוגניות פרי מדרשו של גלטון עם תאוריות גזעניות חשוכות ועם תרבות של השמדת המונים.
התורה הנאצית ייחסה חשיבות מיסטית כמעט ל"טוהר הדם". במאבק הדמים העל-דורי בין הגזעים השונים, אשר בו ראתה התורה הנאצית את תמצית קיומו של המין האנושי ואת תמציתה של ההיסטוריה האנושית כולה, ינצח בעל הדם הטהור יותר. הדברים ברורים כשמדובר על עירוב בין גזעים, שהרי מטרתו המוצהרת של היהודי הינה, כביכול, לטמא את הגזע הארי בזרעו השפל, ובדרך זו לנצח במלחמת הגזעים, אך גם בתוך הגזע הארי עצמו יש לפעול לטיהור ולסינון בלתי פוסק של אלו שאינם ראויים לחיות ולהתרבות. עוד ב"מיין קאמפף" כתב היטלר כי "יש רק חרפה אחת: להביא, על אף מחלתו וליקויו של אדם, ילדים לעולם. וכבוד אחד נעלה ביותר: להימנע מעשות כן".
היטלר וחבר מרעיו, ובמיוחד היינריך הימלר שהיה מגדל תרנגולות במקצועו, ובעל ראיית עולם "אאוגנית" הנובעת מעיסוק זה בהשבחת הגזע, סברו שעל המדינה לעודד באופן פעיל את השבחת הגזע. וזאת, מחד, על ידי עידוד התרבותם של הראויים לכך, אם בתכניות לעידוד הילודה, ואם בתכניות כגון תוכנית לבנסבורן בה עודד הימלר נערות צעירות להיכנס להריון מאנשי אס אס "טהורי גזע". הנערות שְהרוּ שהוּ בתקופת ההריון בבתי מרפא מיוחדים, והתינוקות שנוצרו כתוצאה מזיווג זה גודלו על חשבון המדינה. הצד השני, והאפל, של מטבע זה, היה סילוקם של אלו שאינם ראויים להתרבות, אם באמצעות עיקור כפוי, או באמצעות רצח המוני.
[עריכה] מעליית הנאצים לשלטון ועד מלחמת העולם השנייה
עם עליית הנאצים לשלטון, החלה פעולה ממוסדת למען "היגיינת הגזע". הפעולה החלה בעיקור כפוי של "לוקים בשכלם", לרבות סכיזופרנים ואפילפטים. על אף שלא היה אלמנט גזעי המעורב בהחלטה על עיקור כפוי, נפגעו אף כמה מאות נערים ממוצא מעורב, שהיו תוצאה של זיווג בין חיילים צרפתים שחורים (ממושבות צרפת באפריקה) ונערות מקומיות, במיוחד בחבל הריין, וכן אוכלוסיית הצוענים שתוייגה ככשירה לעיקור לא על בסיס גזעי אלא בשל היותם, כביכול, "א-סוציאליים". "בתי דין לתורשה" הוקמו על מנת לפקח על המבצע, ואלו החליטו על סמך ניירת שהוגשה להם האם מועמד לעיקור יעוקר, אם לאו. מעריכים כי במהלך כל תקופת הרייך השלישי עוקרו כך בין 300,000 ל-400,000 בני אדם.
הצעד המתבקש הבא, הריגתם של אלו שאינם ראויים לחיות ואינם תואמים את אידאל האדם הנורדי העליון, לא בוצע באופן מוסדי לפני 1939. התרבות הגרמנית, אף זו ששררה לפני עליית הנאצים לשלטון, לא ראתה בהמתת החסד ("אותנסיה") משום פשע במקרים מסוימים. על אף שהחוק הפלילי אסר על המתת החסד, ראו עצמם הרופאים הגרמנים בעלי הסמכות המוסרית לבצעה במקרים מסוימים, ולעתים, ברוח התקופה, בשל שיקולים אאוגניים וגזעניים. אך, כאמור, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה לא נקטה המדינה צעד יזום בכיוון זה.
[עריכה] T4 אותנסיה (1939 - 1941)
[עריכה] תחילת התוכנית
בשנת 1939 נתקבלה אצל אדולף היטלר פנייתו של אב לילד נכה בעל מומים קשים כי יותר לו להמית את ילדו. היטלר היפנה את הפניה אל רופאו האישי ד"ר קרל ברנדט. לאחר שהלה הגיע למסקנה כי הילד אינו ראוי לחיות, ניתנה ההוראה להרוג את הילד "הריגת חסד". היה זה קורבנה הראשון של מה שיהפוך עד מהרה לבית חרושת לרצח המונים - "תוכנית T4 - אותנסיה".
עד מהרה הפך גורלו של הילד לגורלם של רבים, משהוציא היטלר צו חשאי באוקטובר 1939 לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, המסמיך רופאים להמית ב"מיתת חסד" "חולים שאינם ניתנים לריפוי". תחת כותרת זו הסתתרו רבים - חולי נפש, חולים כרוניים, מוגבלים בשכלם ועוד.
היטלר הפקיד על המבצע את ראש לשכת הקנצלר פיליפ בוהלר ואת ד"ר קרל ברנדט. ילדים "פגומים" נלקחו ממשפחותיהם והועברו ל"בתי חולים" שם הושמדו. בתחילה כללה התוכנית רק ילדים, אך לאחר מכן החלו בהרג מבוגרים, על מנת שאלו לא יעבירו את פגמיהם לדור הבא.
הוקמו שישה מוסדות ל"המתת חסד" בברנבורג, ברנדנבורג, גראפנק, הדמאר, הרטהיים וזוננשטיין. מרכז ה"מבצע" היה בוילה בברלין שהייתה שייכת ליהודי, אך הוחרמה לצורך זה, ברח' טירגרטן 4, ומכאן כינוי המבצע "T4". שלא כמבצע העיקור, נשמר מבצע T4 בסוד מן האוכלוסייה. יש פרשנויות האומרות כי המבצע כולו היה בניגוד לחוק הפלילי שהיה בתוקף בגרמניה באותה התקופה. אם כי ברור כי פקודה מהפיהרר ולוּ בעל פה, הייתה גוברת על החוק היבש במשטר האימים ששרר בגרמניה, בימי הרייך השלישי.
על פי ספרו הידוע של ארנסט קליי שחקר את "תוכנית אותנסיה" שיטת ההרג הייתה חנק באמצעות פחמן חד-חמצני בתא גזים. לעתים היו מעניקים לילדים זריקת רעל. חלק מן הקורבנות הורעבו למוות.
הליך ההמתה היה דומה להליך המתת היהודים בשואה. הקורבנות הוכנסו לחדר שהוסווה כחדר רחצה, ולאחר שהדלת נסגרה מאחוריהם, הוזרם אל החדר גז. לקורבנות נמסר כי עליהם להתקלח. שיטה זו יושמה לאחר מכן ברצח היהודים, שכן הצוות של מבצע T4 היה לאחר מכן בין המבצעים העיקריים של השמדת היהודים.
[עריכה] הפסקת התוכנית
הפעלת התוכנית הביאה למחאה הן מצד קרובי הנרצחים והן מצד הכנסייה. בקורת זו הביאה להאטת המבצע, וליתר חשאיות. עד אוגוסט 1941 נרצחו כשבעים אלף אנשים במסגרת המבצע. כשליש מן המאושפזים במוסדות פסיכיאטרים בגרמניה נרצח, אם באופן פעיל, או באמצעות הרעבה. בסוף 1941 דווח על 93,000 "מיטות ריקות" (אם להשתמש בטרמינולוגיה הנאצית).
באוגוסט 1941 נשא הבישוף הקתולי של מינסטר, קלמנס פון גאלן, דרשה שקראה בפירוש להפסיק את המתות החסד. כתוצאה מכך הורה היטלר על הפסקת המבצע. המבצע לא הופסק באופן סופי כי אם נמשך באופן ספוראדי בבתי חולים בגרמניה ובאוסטריה ובאופן מוסדי יותר בשטחים שנכבשו במזרח. מעריכים כי מספר המומתים הכולל הינו כמאתיים אלף איש.
הפסקת המתות החסד, הייתה אירוע יחיד במינו בו השפיעה ההתנגדות הגרמנית לנאציזם על המשטר הנאצי והביאה לשינוי מדיניות שנראתה לנאצים כעקרונית וחשובה.
ההיסטוריון איאן קרשו כותב בספרו "המיתוס של היטלר" כי היטלר הורה על הפסקת ההמתות במסגרת מדיניות מכוונת של תעמולה, שנועדה להרחיק את ה"פיהרר" מן הצדדים האפלים של המשטר, שהיו גלויים לתושבי גרמניה שייחסו אותם אל עוזריו של היטלר, אך לא אל היטלר עצמו, שנותר נערץ על התושבים כדמות של אדם אידאלי, טוב ומיטיב. על פי האגדה שהורה היטלר להפיץ לא ידע היטלר על ההמתות, והפסיקן מיד לכששמע עליהן מדרשתו של הכומר פון גאלן. שמירת "המיתוס" של הפיהרר עושה הטוב נראתה כה חיונית בעיני היטלר, עד שהביאה להפסקתן של ההמתות, על אף שהיטלר ראה אותן כחיוניות מבחינה אידאולוגית. היטלר, שהפעיל רשת של מודיעים, היה מודאג מאוד מתדמיתו בדעת הקהל, וההתמרמרות העממית על המתות מבצע T4 הייתה גורם משפיע בהחלטתו להפסיקן. ההיסטוריונית לוסי דווידוביץ' רואה בצורה אחרת את הפסקת המבצע. הפסקת המבצע תואמת את תחילת השלב הפעיל בהשמדת היהודים. נראה כי היטלר העדיף להפעיל את רוצחיו המיומנים ובעלי הנסיון בהשמדת היהודים שהייתה בעלת קדימות עבורו אף אל מול תוכנית ה"אותנסיה".
בספרו "תלייניו מרצון של היטלר" מראה דניאל יונה גולדהגן כי העובדה שהגרמנים הצליחו, באמצעות מחאה עממית, להפסיק את מסע הרציחות של קרוביהם במבצע אותנסיה, מראה כי "המתות החסד" נתפסו על ידי הגרמנים באופן שלילי, וכי אף במסגרת משטר העריצות הנאצי, יכלה מחאה עממית להביא לסיומו של המבצע. מכאן מסיק גולדהגן כי הגרמנים לא תפסו את המתת היהודים בשואה בצורה שלילית, שכן אף עליה היה אותו מעטה דק של סודיות, אך כנגד השמדת היהודים לא באה כל מחאה. הגרמנים היו מוכנים להסתכן במחאה ולהשמיע קולם כנגד רצח המוגבלים וחולי הנפש, זאת מכיוון שהבינו כי מבחינה מוסרית הדבר הינו אסור. אך המתת היהודים לא הביאה למחאה דומה שכן היהודים לא נתפסו כאנושיים, ודמם היה מותר.
לאחר הפסקת המבצע נמשך, ביזמת ראשי T4, מסע תעמולה שמטרתו להכשיר את הלבבות לקראת המשך הפעולות בעתיד, או לחשיפה כי המבצע עודו נמשך, אם כי בקנה מידה קטן יותר ופחות מאורגן. בשנת 1941 הופק סרט, בכיכובם של כוכבי קולנוע ידועים, בשם "Ich Klage an" (אני מאשים). הסרט הציג סיפור על משולש אהבים רומנטי, בו האישה, על ליבה מתחרים בעלה וידיד נוסף, לוקה במחלת טרשת נפוצה ומבקשת כי ימיתו אותה המתת חסד. במקביל, הידיד פועל להצלת חייו של ילד הלוקה במחלה גנטית בלתי ניתנת לריפוי. הסרט, בעל העלילה המשתמשת במוטיבים דרמטיים (משולש אהבים, הנגדה בין האישה החפצה למות ובין הילד שלחייו, כביכול, אין ערך, דרמת בית משפט) קורא לשינוי החוק, ולהתרת "המתת חסד". הסרט הוצג בגרמניה ובעולם, בפני קהל של שמונה עשר מיליוני צופים, ואף זכה לפרס בביאנלה בונציה בשנת הצגתו. כיום נאסר הסרט להצגה בגרמניה, פרט לצפייה למטרות מחקר.
[עריכה] מ"אותנסיה" לרצח עם
לאחר אוגוסט 1941 הועבר מרביתו של הסגל שביצע את המתות החסד למבצע ריינהרד (שם הקוד שנתנו הנאצים להשמדת היהודים במחנות המוות במזרח). ושם יישמו את נסיונם ברצח, וזו הפעם כנגד היהודים.
ס"ס אוברפיהרר ויקטור בראק אשר היה סגנו של בוהלר כממונה על מבצע "T4" העיד בנירנברג כי בשנת 1941 קיבל פקודה להפסיק את מבצע אותנסיה, ולהעביר את כח האדם ללובלין ולהעמידו לרשות ס"ס בריגדירפיהרר אודילו גלובוצניק. היו אלו אנשים אלו, תחת פיקודו של גלובוצניק, אשר איפשרו את המעבר מפעולות האיינזצגרופן שעיקרן ירי אל מול בורות ירי, להשמדה המונית, חשאית, מהירה ויעילה בתאי גאזים, שהחלה באותה תקופה תחת השם "מבצע ריינהארד". אנשי ה"אותנסיה" שצורפו ל"מבצע ריינהארד" (92 איש בתחילה, ולאחר מכן עוד כמה עשרות), המשיכו לשמור על גיבושם כיחידה, על אף שלבשו מדי אס אס, המשיכו להיות כפופים בעניינים מינהליים למפקדה בברלין, ובילו את חופשותיהם במרכזים מיוחדים שהוכנו לשם כך. הדבר נועד על מנת לשמור על הסודיות של המבצע, שעליה נוסף אף הרצון לשמור על סודיות רציחת היהודים.
כוח אדם שקיבל את הכשרתו במבצע אותנסיה היווה את השלד לכוח האדם שהקים את מחנות ההשמדה בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור. פרנץ שטנגל, ממפקדיו של מחנה ההשמדה טרבלינקה, קיבל את ראשית הכשרתו כרוצח המונים במסגרת "תוכנית T4", כן היה מעורב בתוכנית אירמפריד אברל, מנהלו הראשון של מחנה טרבלינקה.
שניים ממפקדי מחנה ההשמדה בלזץ, כריסטיאן וירט וגוטליב הרינג, וכן רבים מאנשי הסגל שלהם, וביניהם אוברשרפיהרר יוזף האוזר, היו מעורבים בתוכנית T4, וירט כמפקח ראשי על כל ששת מוסדות ה"אותנסיה" ברייך, והרינג כ"אחראי הלא רפואי" על המוסדות בזוננשטיין והדמר. וירט השתתף בהריגת המבחן של אנשים מוגבלים בברנדנבורג, ונחשב למומחה גדול להרג, ומסיבה זו נבחר להיות מפקד מחנה ההשמדה הראשון שהוקם על אדמת הגנרלגוברנמן בחלמנו. וירט עבד לאחר מכן אף בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור.
ייתכן שוירט הוא זה שהביא את שיטת הרצח הנהוגה ב-T4 באמצעות פחמן חד-חמצני המוזרם אל תא גזים נייח אל מחנות מבצע ריינהרד. קודם לכן נוסתה ונכשלה שיטת משאיות המוות, במחנה חלמנו. השיטה במחנות מבצע ריינהרד כללה שכלול אחד לעומת שיטת ההמתה המקורית - T4 השתמש בבקבוקי פחמן חד-חמצני, בעוד שמחנות מבצע ריינהרד השתמשו במנוע של טנק או במנוע משאית, שכן מספר הנרצחים במחנות אלו היה גדול בהרבה בהשוואה למספרם במסגרת תוכנית T4. כמה מתאי הגאזים בהם השתמשו במבצע T4 הורכבו מחדש בבלזץ, טרבלינקה ומיידנק.
במשפט אייכמן אמר סנגורו הגרמני ד"ר סוורציוס כי לא יתייחס לנושא ההמתה בגז כי מדובר ב"נושא רפואי". הנאצים ראו בהשמדה בגז תהליך רפואי רגיל ולא ייחסו את זה לאחריות אישית.
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- האנציקלופדיה של השואה. הוצאת יד ושם וספרית פועלים 1990. עמ' 57-58.
- יצחק ארד, טרבלינקה - אבדן ומרד. הוצאת עם עובד 1983. עמ' 19-20
- יצחק ארד, מבצע ריינהרד. הוצאת עם עובד 1988. עמ' 17-18, 26-29.
- איאן קרשו, המיתוס של היטלר. הוצאת דביר 1987, עמ' 161.
- תום שגב, חיילי הרשע - מפקדי מחנות הריכוז. הוצאת דומינו.
- לוסי דווידוביץ', המלחמה נגד היהודים. הוצאת זמורה ביתן מודן 1982. עמ' 146-149.
- דניאל יונה גולדהגן תליינים מרצון בשירות היטלר. הוצאת ספרי חמד 1998, עמ' 126-127, 150.
- ריפוי בהרג - סרטו של ניצן אבירם - מטפל בנושא דרך קורות חייהם של שני רופאים גרמניים.
