יונה וולך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יונה וולך (10 ביוני 1944 - 29 בספטמבר 1985), משוררת ישראלית. מהיוצרות העבריות החשובות במאה ה־20, הנודעת בשל שיריה הפרובוקטיביים.

תוכן עניינים 1 תולדות חייה 2 שירתה 3 וולך במוזיקה הישראלית 4 איסור השימוש ביצירותיה 5 הערות שוליים 6 מספריה 7 ראו גם 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חייה

יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) בשנת 1944 למיכאל ואסתר וולך, שעלו מבלארוס. אביה נהרג במלחמת העצמאות בקרב על גבעת קולה בשנת 1948, בהיותה בת כ-4 שנים. וולך גדלה ונפטרה ברחוב הקרוי על שם אביה. היתמות היוותה סימן היכר ומגדיר זהות שיחבר בינה לבין יתומים אחרים, כגון מאיר ויזלטיר ויאיר הורוביץ. היא נתגלתה על ידי המשורר מקסים גילן שהכיר אותה לעורך גבריאל מוקד, שהיה הראשון שפרסם את שיריה בכתב העת "עכשיו" בשנת 1964. לאחר מכן, באותה שנה, פרסם אותה גילן בקילטרטן.

וולך הייתה ממייסדי כתב העת 'פשיטא', שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית. בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון במוסד לחולי נפש. במוסד עברה בין השאר טיפול בכדורי LSD, שיטת טיפול שהייתה נפוצה בפסיכיאטריה בשנות השישים, ואת חוויותיה סיכמה בשיריה, ביניהם השיר 'אם תצא למסע אל. אס. די.'.

בשנים האחרונות לחייה חזרה וולך לגור עם אמה, אותה סעדה נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה (אמה נפטרה כ-10 שבועות לפניה). כ-4 שנים לפני מותה צרפה אליה את חברה הצעיר, המוזיקאי יובל ריבלין. לאחר כשנה ביחד עם יובל, נתגלתה אצל יונה מחלת הסרטן אשר ממנה נפטרה לאחר כ-3 שנים, והיא רק בת 41. ריבלין נשאר איתה וסעד אותה עד יומה האחרון.

[עריכה] שירתה

וולך ידועה בעיקר בזכות השימוש התקדימי שלה בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בפחד, במוות ובשגעון. שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, גוף ונפש, זהות ומולטי-זהות ומוות חוויתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגלי קוראי השירה הרגילים.

וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים "לא ראויים" ומנותקי קונטקסט תרבותי, בנגוד למשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שיבצה עם "שפת הרחוב" ולעתים גם במילים גסות אנטי-פואטיות. בשורותיה, איגדה את הארכאי עם החדשני.

וולך עסקה ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בארץ של אנחנו ובייחוד קולו של האדם החדש, הפרט בחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה.

החוויות האינטימיות מצאו את חזית הבמה בכתיבתה בעת בה אף אחד לא נתן עליהם את הדעת: גילוי המין, תחושת החוסר שייכות למיננו וכפיית החברה לתפקוד חברתי תלוי מין, החוויה והדיכוי הנשי, הפחד מעצמינו, הפחד מהמוות (הבלתי הרואי בקונטקסט ישראלי), העניין בשגעון ואיבוד הדעת, תחושת השונות והזרות מן הכלל, דיכוי הפרט כהוויה חברתית הכרחית של חיים בחברה, הצורך בריבוי פנים וזהויות כצורך קיומי לשם הישרדות בחברה הפוסט מודרנית (שהחלה מתהווה). כיום, תכנים אלו נראים מובנים מאליהם בשירה בין השאר בזכותה. מקצת שיריה של יונה וולך תורגמו לאנגלית, לאיטלקית וליידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה תורגמו לשפה הבינלאומית אספרנטו.

ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה, עקב נושאו, התפילין, תשמיש קדושה חשוב ביהדות, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי. סגנית שר החינוך והתרבות, מרים גלזר-תעסה כינתה את המשוררת "מופרעת" ו"בהמה מיוחמת"^[1]. המשוררת החרדית זלדה שהייתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בצוותא בערבי הקראת שירה ניתקה את קשריה עמה בעקבות פרסום השיר.

[עריכה] וולך במוזיקה הישראלית

רבים משיריה של וולך הולחנו ובוצעו בחייה ואחרי מותה על ידי אמנים שונים, ביניהם: גידי גוב, ערן צור, אביתר בנאי, נורית גלרון, דורית ראובני רוקפור, ברי סחרוף, ירדנה ארזי וגלי עטרי.

המוזיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ העלו בסוף שנות השבעים מופע משיריה, בשם "בציר טוב". וולך עצמה הצטרפה אל המופע והקריאה בו שירים. בשנת 2002 יצא התקליט בהוצאה מחודשת ובתוספת שירים חדשים. גם יובל ריבלין הקליט בתחילת שנות השמונים (עוד בחייה) את שירה של וולך "אהובתי המתה" מתוך הקובץ 'אור פרא'.

בתחילת שנות התשעים העלה המוזיקאי ערן צור, יחד עם רונה קינן, קורין אלאל, דנה אינטרנשיונל ואמנים נוספים, מופע משיריה של וולך, שהפך לאלבום "אתה חברה שלי".

[עריכה] איסור השימוש ביצירותיה

בן-זוגה האחרון של וולך (ב-4 השנים האחרונות לחייה), יובל ריבלין, המחזיק בשני-שלישים מעזבונה, ביקש בשנת 2000 מאקו"ם, שלא לאפשר שימוש בשיריה שעדיין לא הולחנו ו/או תורגמו. האיסור שהטיל ריבלין בא, ככל הנראה, בעקבות חזרתו בתשובה. צעד זה עורר התמרמרות רבה בקרב חובבי שירתה של וולך.^[2] הפרשה עלתה לכותרות לאחר שהזמר ארי גורלי, חבר ההרכב '40 מעלות', גילה שלפי החוק הוא מנוע מלמכור תקליטור של שירי משוררים שהקליט ההרכב, היות שהופיעו בו גם שני שירים של וולך, שהזכויות עליהם היו שייכות לריבלין. ריבלין חזר בו מהאיסור בתחילת חודש יולי 2005.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ מירב קריסטל, כותבת כפייתית, באתר ynet‏, 22.2.2007
2. ^ תחייה ברק, שתיקת היונה, הקהילה התרבותית בארץ זועמת על החלטתו של יובל ריבלין שלא לאפשר שימוש ביצירות יונה וולך שברשותו, באתר "עיתון תל אביב".

[עריכה] מספריה

• דברים 1966
• שני גנים 1969
• שירה 1976 (אוסף המכיל את שירי 'דברים' ו'שני גנים', בתוספת שירים חדשים)
• אור פרא 1983
• צורות 1985
• מופע 1985
• רציתי יותר (קובץ אחרי מותה מעזבונה)
• תת הכרה נפתחת כמו מניפה (מבחר משיריה שפורסם לאחר מותה. 1992)
• שירים אחרונים (הספר כולל את 'אור פרא', את השירים שפורסמו ב'פיוט' וששה שירים שטרם פורסמו. 'ספרים, הוצאה לאור', 2007).

[עריכה] ראו גם

• תפילין (שיר)

[עריכה] לקריאה נוספת

• יגאל סרנה, יונה וולך (ביוגרפיה)
• לילי רתוק, מלאך האש - על שירת יונה וולך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997
• גבריאל מוקד, ארבעה משוררים - דברים על יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן ויונה וולך, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• יונה וולך בדג אנונימי
• יונה וולך בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• יונה וולך, באתר המכון לתרגום ספרות עברית
• שושנה ויג, יונה וולך - כתיבה במהירות הביוגרפיה (חלק א) (חלק ב)
• מיכאל גלוזמן הקינה העולצת - על שני שירים של רביקוביץ על וולך, פורסם בהליקון - סדרה אנתולוגית לשירה עכשווית וקלאסית
• עודד כרמלי, אם תיתקע במסע אל.אס.די. מגזין במה
• יונה וולך ואני, הבן של מתקן התנורים
• מאיר שלו ויונה וולך בראיון, ערוץ 1, 1984
• יונה וולך באתר סנופי
• מאיר ויזלטיר איך יכלו להדפיס דבר כזה? במלאת 20 שנה למותה, פורסם ב- nrg

משיריה:

• מילים לשירים של יונה וולך באתר שירונט