יהויקים המלך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהויקים מלך יהודה בשנים 608 עד 598 לפנה"ס, היה בנו של יאשיהו.

יהויקים
למנין:	מלך יהודה השמונה עשר
תקופת מלכות:	608 לפנה"ס-598 לפנה"ס
משך מלכות:	10 שנים
קודמו:	יהואחז
המלך שאחריו:	יהויכין
נביאי תקופתו:	ירמיהו אוריה

[עריכה] זמן עלייתו לשלטון

יהויקים עלה, ככל הנראה, רק במהלך חודש תשרי של שנת 609, ומלכותו נמשכה 11 שנה, עד חורף 598. לפי הכרוניקה הבבלית פרעה נכה חצה את הפרת לכיוון חרן בחודש תמוז; קרב מגידו (בו נהרג יאשיהו) נערך לפיכך במהלך חודש סיוון או תחילת תמוז; הכתרת יהואחז, אחיו של יהויקים, חלה לכן בסוף חודש סיוון או בחודש תמוז; יהואחז שלט שלושה חודשים עד למאסרו בידי פרעה נכה. כלומר - תמוז, אב אלול, ואולי אף חלק מתשרי.

בדברי הימים מובאת רשימת בניו של יאשיהו לפי הסדר: יוחנן, יהויקים, צדקיהו ושלום (=יהואחז; דה"א ג,טו). ככל הנראה הבן הבכור, יוחנן, מת בחיי אביו, אולם כאשר מת יאשיהו בקרב מגידו בשנת 609 לפנה"ס, העדיפו "עם הארץ", שהיה גוף בעל כוח פוליטי, להמליך את הבן הקטן יהואחז, משום שהייתה לו אוריינטציה בבלית ולא מצרית. לאחר 3 חודשים פרעה נכה, מלך מצרים הדיח את יהואחז והמליך תחתיו את יהויקים.

אמו של יהויקים הייתה זבודה מהעיר רוּמָה שבגליל, וייתכן שזו סיבה נוספת לאי העדפתו על ידי "עם הארץ". בתחילה נקרא שמו "אליקים", ואולם פרעה נכה הסב את שמו ל"יהויקים" (מל"ב כג,לד), כחלק מהנוהג הווסאלי באותם ימים. פרעה גם העניש בכסף את העם על תמיכתם בבל, ויהואחז לקח את התשלום מידי העם בלחץ וכוח.

[עריכה] השתעבדות יהודה לבבל

בעת עלייתו של יהויקים לכס המלוכה שלטה מצרים "מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד-נְהַר-פְּרָת" (מל"ב כד,ז), אך שנות שלטונה היו ספורות. בקיץ 605, בקרב כרכמיש, היכה נבוכדראצר את צבא מצרים שוק על ירך והשמיד את שרידי הכוח המצרי בארץ חמת. הדים לקרב זה ולתוצאותיו קיימים בכרוניקה הבבלית על ימי נבוכדראצר, ואצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות י, ו, א; יא, א), ובנבואת ירמיהו, הפותחת באיזכור לקרב זה ולתוצאותיו כרקע לנבואה:

"לְמִצְרַיִם עַל-חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר-הָיָה עַל-נְהַר-פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה. עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה. אִסְרוּ הַסּוּסִים וַעֲלוּ הַפָּרָשִׁים וְהִתְיַצְּבוּ בְּכוֹבָעִים מִרְקוּ הָרְמָחִים לִבְשׁוּ הַסִּרְיֹנֹת. מַדּוּעַ רָאִיתִי הֵמָּה חַתִּים נְסֹגִים אָחוֹר וְגִבּוֹרֵיהֶם יֻכַּתּוּ וּמָנוֹס נָסוּ וְלֹא הִפְנוּ מָגוֹר מִסָּבִיב נְאֻם-ה'. אַל-יָנוּס הַקַּל וְאַל-יִמָּלֵט הַגִּבּוֹר צָפוֹנָה עַל-יַד נְהַר-פְּרָת כָּשְׁלוּ וְנָפָלוּ. מִי-זֶה כַּיְאֹר יַעֲלֶה כַּנְּהָרוֹת יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו. מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֲכַסֶּה-אֶרֶץ אֹבִידָה עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ. עֲלוּ הַסּוּסִים וְהִתְהֹלֲלוּ הָרֶכֶב וְיֵצְאוּ הַגִּבּוֹרִים כּוּשׁ וּפוּט תֹּפְשֵׂי מָגֵן וְלוּדִים תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת. וְהַיּוֹם הַהוּא לַאדנָי יְהֹוִה צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם כִּי זֶבַח לַאדנָי יְהֹוִה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל-נְהַר-פְּרָת. עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי בְּתוּלַת בַּת-מִצְרָיִם לַשָּׁוְא הִרְבֵּיתי הִרְבֵּית רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ" (ירמיהו מו,ב-יב).

נבוכדראצר לא הגיע מיד ליהודה, משום שבקיץ אותה שנה מת אביו המלך, נבופלאסר והוא היה עסוק בכינון המלוכה.

יהויקים ושריו לא העריכו נכונה את השינויים המתחוללים במזרח התיכון, ונקטו מדיניות חוץ בעלת סיכונים גבוהים שהוליכה לכשלון. לעומתם גילה ירמיהו הבנה נכונה ומפוקחת יותר של טיב ההתרחשויות והערכה היסטורית מעמיקה על ההתפתחויות המדיניות הצפויות. זמן קצר לאחר קרב כרכמיש ("בשנה הרביעית ליהויקים") השמיע הנביא את דעתו שנבוכדראצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה עַל-יִרְמְיָהוּ עַל-כָּל-עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל-כָּל-עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ‏ִם לֵאמֹר. מִן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר-ה' אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם. וְשָׁלַח ה' אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא-הִטִּיתֶם אֶת-אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ. לֵאמֹר שׁוּבוּ-נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם. וְאַל-תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וְלֹא-תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם. וְלֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי נְאֻם-ה' לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם לְרַע לָכֶם. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת יַעַן אֲשֶׁר לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֶת-דְּבָרָי. הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת-כָּל-מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם-ה' וְאֶל-נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל-יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם. וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר. וְהָיְתָה כָּל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה. וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל-מֶלֶךְ-בָּבֶל וְעַל-הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם-ה' אֶת-עֲוֹנָם וְעַל-אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם. וְהֵבֵאתִי עַל-הָאָרֶץ הַהִיא אֶת-כָּל-דְּבָרַי אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ אֵת כָּל-הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אֲשֶׁר-נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל-כָּל-הַגּוֹיִם. כִּי עָבְדוּ-בָם גַּם-הֵמָּה גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדוֹלִים וְשִׁלַּמְתִּי לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם" (יר' כה,א-יד).

את המוצא היחיד להצלת האומה הוא ראה בכניעה מרצון לבבל, השקפה לה נשאר נאמן עד הסוף: "וְאֶל-הָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת-דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת-דֶּרֶךְ הַמָּוֶת. הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל-הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל" (שם כא, 9-8); "כֹּה אָמַר ה' הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל וּלְכָדָהּ" (שם לח,ג). בחודש סיוון 604 יצא נבוכדראצר מלך בבל למסע לסוריה וארץ ישראל ("ארץ ח'תו"), ובחודש כסלו אותה שנה הוא עלה על אשקלון, בזז את העיר והרס אותה, ולקח בשבי את מלכה. מסע זה גרם ככל הנראה לזעזוע בחצרו של יהויקים שכן כנראה בהקשר למסע זה קרא יהויקים לצום לכל העם לפני ה' בירושלים: "וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי ה' כָּל-הָעָם בִּירוּשָׁלָ‏ִם וְכָל-הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלָ‏ִם" (יר' לו,ט).

(הערה: החודשים במקרא מתחילים תמיד בניסן, כך שהחודש התשיעי הוא כסלו)

העובדה שהכרזת הצום נעשתה בחודש כסלו מרמזת על הקשר בין צום זה לבין האירועים באשקלון.

באותה הזדמנות הקריא ברוך, מזכירו של ירמיהו, את נבואותיו של ירמיהו אותם ניבא במשך שנים מאז ימי יאשיהו, ואשר אותם העתיק ברוך על המגילה. דברים אלו הוקראו בבית המקדש לפני העם, ומאוחר יותר - לבקשת השרים - לפני שרי יהויקים (יר' לו,א ואילך). המסר של הדברים היה שמלך בבל עתיד לעלות על יהודה ולהשחיתה (שם,כט). יהויקים סירב להאמין לדברי הנבואה ושרף את המגילה באש.

על השתעבדות יהויקים לבבל לא נשארו פרטים ברורים, לא במקרא ואף לא בכרוניקה הבבלית. במקרא נמסרה עובדה זו ללא ציון תאריך ופרטים: "בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד-בּוֹ" (מל"ב כד,א). עקרונית, דבר זה עשוי היה לקרות בכל אחת מהשנים 604 – 600/601 בהן ערך נבוכדראצר מסעות לסוריה וארץ ישראל. אך אצל יוסף בן מתתיהו, בקדמוניות י, ו, א 87, נשמרה מסורת לפיה היה הדבר בשנה השמינית של יהויקים: "ובשנה הרביעית למלוך נבוכדראצר, והיא השמינית ליהויקים שליט העברים, יצא מלך בבל בחיל רב למלחמה על היהודים ודרש מס עובד מיהויקים מתוך איומי מלחמה. והואיל ויהויקים פחד מפני האיום הזה קנה את השלום בכסף ושילם לו את המס שהטיל עליו נבוכדראצר במשך שלוש שנים".

השנה השמינית של יהויקים החלה בניסן (או תשרי) 601. החוקרים מלמט ותדמור נוטים להקדים את תאריך השיעבוד לשנת 603. אך אם נקבל את המסורת של יוסף בן מתתיהו הרי נוכל לתלות את שיעבודה של יהודה במסע שערך נבוכדראצר לדרום ארץ ישראל במטרה לתקוף את מצרים בכסלו שנת 601. אם אכן לאותה שנה יש ליחס את השתעבדותו של יהויקים לבבל, הרי שהיה הדבר צריך לקרות סביב חודש כסלו, עם בואו של הצבא הבבלי לאזור. שכן הקרב שנערך מאוחר יותר בין הצבא הבבלי למצרי על גבול מצרים הסתיים ללא הכרעה לאחר ששני הצדדים סבלו אבדות קשות. אם אכן נכון יהיה לקבל את גרסת יוסף בן מתתיהו, הרי שאת הדחיה הארוכה שדחה נבוכדראצר את שיעבודה של יהודה ניתן יהיה לפרש בחשיבותה המועטה של יהודה בעיני מלך בבל, ובמיוחד לאחר נפילת אשקלון בידיו.

אין כל סיבה רצינית לפסול עדות זו של יוסף בן מתתיהו, אך במקרה כזה לא יובן, כיצד למרות שהקרב עם המצרים הסתיים ללא הכרעה, מה שהיה בו כדי כשלון של הבבלים שבקשו לחדור למצרים, שמר יהויקים על נאמנותו לבבלים שלוש שנים לאחר מכן, וגם לא יהא ברור אז מדוע דווקא בתום אותם שלוש שנים בחר למרוד. לעומת זאת, אם נקבל את הנחתם של חוקרים מסוימים, כמו למשל מלמט, שההשתעבדות הייתה בשנת 603, נוכל להסביר את כניעת יהויקים ברושם הקשה שעשה ביהודה גורל אשקלון שנפלה ונהרסה בידי הצבא הבבלי שנה קודם לכן. מאידך גיסא תובן מרידתו של יהויקים בשנת 600 (היינו שלוש שנים אחר כניעתו לבבל) כמה שנבע מהתרשמות (מוטעית) מכוחה החלש של בבל בעקבות כשלונה בקרב נגד מצרים בכסלו 601. מאידך גיסא, הקדמת ההשתעבדות לשנת 603 תדרוש הסבר מדוע התעכבה התגובה בבלית על מרידתו של יהויקים עד לשנת 598.

[עריכה] המרידה בבבל וסופו של יהויקים

בהנחה שהשתעבדותו של יהויקים לבבל חלה בכסלו 601, הרי שהתשלום השלישי של המס היה בסתיו 600, והפסקת תשלום המס לבבלים, שמשמעותה הייתה מרידה בבבל, חלה בסתיו 599. ואילו התגובה הבבלית על כך באה בכסלו 598.

לאחר כשלונו בקרב עם המצרים, בסוף 601, נשאר הצבא הבבלי בארצו בשנה הבאה, על מנת לשקם את צי המרכבות והסוסים שלו, ובכסלו 599 הוא יצא פעם נוספת ל"ארץ ח'תו" (=סוריה וארץ ישראל), והפעם במסע נגד הערבים. וזו לשונה של הכרוניקה הבבלית על המסע נגד יהודה:

"השנה השביעית (של נבוכדראצר): בחודש כסלו מלך אכד כנס את צבאו וצעד לארץ ח'תו. הוא חנה מנגד לעיר יהודה, וביום השני של חודש אדר הוא כבש את העיר (ו)תפס את המלך (שלה). מלך כלבבו בתוכה הפקיד; מס כבד לקח והביאו לבבל".

ובמקרא נאמר: "בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד-בּוֹ. וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת-גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת-גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי-עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. אַךְ עַל-פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה. וְגַם דַּם-הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת-יְרוּשָׁלַ‏ִם דָּם נָקִי וְלֹא-אָבָה ה' לִסְלֹחַ. וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה. וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם-אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו. וְלֹא-הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ כִּי-לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד-נְהַר-פְּרָת כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. בֶּן-שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‏ִם וְשֵׁם אִמּוֹ נְחֻשְׁתָּא בַת-אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלָ‏ִם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה אָבִיו. בָּעֵת הַהִיא עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלָ‏ִם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַל-הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת-כָּל-אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת-כָּל-כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלַ‏ִם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת-יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת-אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת-נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת-סָרִיסָיו וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלַ‏ִם בָּבֶלָה. וְאֵת כָּל-אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ-בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה. וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת-שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ" (מל"ב כד,א-יז).

ובדה"י: "עָלָיו עָלָה נבוכדראצר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה. וּמִכְּלֵי בֵּית ה' הֵבִיא נבוכדראצר לְבָבֶל וַיִּתְּנֵם בְּהֵיכָלוֹ בְּבָבֶל: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר-עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו הִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו. בֶּן-שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַעֲשֶׂרֶת יָמִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‏ִם וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'. וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נבוכדראצר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה עִם-כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית-ה' וַיַּמְלֵךְ אֶת-צִדְקִיָּהוּ אָחִיו עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‏ִם" (דה"ב לו,ו-י).

ממקראות אלו מסתמנת סתירה בכל הנוגע לגורלו של יהויקים. גורלו של יהויקים זהה בכרוניקה הבבלית ובדה"י: הוא נלקח כאסיר לבבל. לעומת זאת לפי הגרסה בספר מלכים, מת יהויקים בירושלים ונקבר לצד אבותיו. זאת ועוד, בגרסת תרגום השבעים (נוסח לוקיאנוס) למל"ב כד,ו ותרגום ה-70 לדה"ב לו,ח, נקבר יהויקים בגן עוזה (בדומה למנשה ואמון: מל"ב כא,יח,כו; היינו מחוץ לחומות ירושלים). סתירה שנייה מסתמנת לכאורה בין המסורת בספר מלכים ודה"י בדבר נוכחות נבוכדראצר בכיבוש העיר.

אלא שיש להבחין כאן בין שני אירועים שונים, שמשום מה התערבבו יחד במסורת של דבה"י. לא הכרוניקה ולא דבה"י מציינים את שמו של מלך יהודה שנלקח בשבי, בעוד שספר מלכים מציין מפורשות שהיה זה יהויכין שנלקח בשבי. ניתן להבין לפיכך את סדר האירועים כדלקמן:

• יהויקים מרד בבבל, ככל הנראה בסתיו 599 או חורף 598.
• מלך בבל שיצא למסע נגד הערבים, הסתפק בכך ששלח ליהודה צבא שהיה מורכב מגדודים כשדים, ארמים, מואבים ועמונים ואלו עלו על ארץ יהודה.
• בינתיים נפטר יהויקים (סוף חשוון) ונקבר בירושלים, ועל הכס עלה בנו יהויכין (תחילת כסלו 598).

דמותו של ירמיהו הנביא בולטת בתקופות המהפך, מאחר שהוא היה בין הקולות הבודדים שחזרו והזהירו מפני שתוף פעולה עם מצרים. הוא קרא למלך יהויקים להיכנס תחת עול בבל, כיוון שראייתו המדינית הרחיקה לכת מעל אלו של שרי המלך. הוא הזהיר את העם כי "בֹּא־יָבוֹא מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת" (יר' לו,כט).

ירמיהו הרבה להוכיח את יהויקים והעם על העוולות החברתיות מלבד במוסר המדיני שהטיף למלך. כתוצאה מהמסים הכבדים שהושתו על העם בתחילת מלכותו של יהויקים, התערער המצב הכלכלי ביהודה, וירמיהו מוחה על העושק ועיוות הדין:

"הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא־צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן־לוֹ. הָאֹמֵר אֶבְנֶה־לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר. הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ. דָּן דִּין־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא־הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם־ה'. כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם־עַל־בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם־הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל־הָעֹשֶׁק וְעַל־הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת" (יר' כב,יג-יז).

גם המחלוקות סביב המדיניות פילגו את העם וחלקו רדף את הנביאים שניבאו בימי ירמיהו, כגון אוריה שנרדף והומת וירמיהו עצמו שנתפס בבית הכלא (יר' כו).

מלכי יהודה ושנת עלייתם לכס המלוכה (לפני הספירה)
רחבעם	אבים	אסא	יהושפט	יהורם	אחזיהו	עתליה	יהואש	אמציה	עוזיהו
928	911	908	867	846	843	842	836	798	769
יותם	אחז	חזקיהו	מנשה	אמון	יאשיהו	יהואחז	יהויקים	יהויכין	צדקיהו
758	733	727	698	641	639	609	608	597	596-586