ז'אן-פול סארטר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ז'אן-פול סארטר | |
|---|---|
| תאריך לידה | 21 ביוני 1905 |
| תאריך פטירה | 15 באפריל 1980 |
| זרם | אקזיסטנציאליזם |
| תחומי עניין | מטאפיזיקה,תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה |
| הושפע על ידי | סרן קירקגור, עמנואל קאנט, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, פרידריך ניטשה, קרל מרקס, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר |
| השפיע על | סימון דה-בובואר, אלבר קאמי, בני לוי, ז'ן ז'נה |
ז'אן-פול סארטר (בצרפתית: Jean-Paul Sartre; 21 ביוני 1905 - 15 באפריל 1980), פילוסוף, סופר, מחזאי, מבקר ומשורר צרפתי נחשב למבשר האקזיסטנציאליזם.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדותו
ז'אן-פול סארטר נולד בפריז ב-21 ביוני 1905. בגיל שנה התייתם מאביו, שהיה קצין ימי, והמשיך לחיות עם אמו וסבו (אבי אמו). בילדותו נפגעה קשות עינו הימנית ממחלה, דבר שגרם לפזילה קשה ועיוורון חלקי, שהותירו את פניו מוזרות למראה. בשנת 1917 נישאה אמו שנית לבעל מספנות, והמשפחה עברה להתגורר בלה-רושל. אביו החורג נהג להכותו במידה ולא הצליח בלימודיו.
[עריכה] נעוריו
בשנת 1920 חזר לפאריס. בשנת 1924 החל ללמוד ב"אקול נורמל סופרייר", שם פגש (בשנת 1929) את חברתו לחיים, סימון דה בובואר. בשנים 1934-1933 למד בברלין, ועסק בכתביהם של הפילוסופים אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. בתקופת לימודיו חבר אל סטודנטים אחרים שהיו עתידים להיות אנשי רוח בעלי השפעה דוגמת פול ניזן ורמון ארון וכן בת זוגתו סימון דה-בובואר.
לאחר תום לימודיו התקבל לעבודה במסגרת מערכת החינוך הצרפתית כמורה בבית ספר תיכון.
כמורה צעיר בתיכון לה-הבר בשנת 1938, סארטר פרסם את הרומן "הבחילה" (La nausée), שמשמש מבחינות מסוימות כמניפסט של האקזיסטנציאליזם והוא עדיין אחד מספריו המפורסמים ביותר.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
בשנת 1939 גויס סארטר לצבא הצרפתי, שם הוא שירת כעוקב רוחות ומזג אויר במסגרת סוללת תותחים בקו מז'ינו. חיילים גרמנים שבו אותו בשנת 1940 בפדוקס, והוא בילה תשעה חודשים בכלא – תחילה בנאנסי ומאוחר יותר בטרבס, עד ששוחרר באפריל 1941 בשל בריאותו הרופפת (הוא טען כי ראייתו החלשה השפיעה על שיווי המשקל שלו). ניתן לו מעמד אזרחי, והוא ברח לפריז שם גילה סימפטיה כלפי ההתנגדות הצרפתית, והשתתף בייסוד קבוצת ההתנגדות הסוציאליסטית, "סוציאליזם וחרות". לאחר התפוררות הקבוצה הוא התמסר לכתיבה והוראה ובין השאר פרסם את מחזהו "הזבובים" אשר בו הגניב מחאה סמויה כלפי השלטון הנאצי. בזמן שהיה פעיל בהתנגדות הוא החל לגלות נטיה לכיוון קומוניסטי, בין השאר עקב ההערכה שהוא חש כלפי המחתרת הקומוניסטית בצרפת.
[עריכה] לאחר המלחמה
לאחר תום המלחמה פרץ סארטר לתודעה הציבורית הצרפתית בעקבות פרסום בפרו "ההאקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", כניסת האקזיסטנציאליזם לתרבות התקופה, הוצאת עיתונו, וכן עקב בקו השלישי שהוא ביטא בין הלאומנות הגוליסטית לשמאלניות הקומוניסטית. סארטר פגש בתקופה זאת את אלבר קאמי, פילוסוף וסופר שאחז בדעות דומות. הם נותרו חברים ככל שסארטר התקרב אל רעיונות הקומוניזם עד שקאמי התאכזב מהקומוניזם, מחלוקת שהפרידה ביניהם בסופו של דבר בשנת 1951, שהגיעה לשיאה כאשר פרסם קאמי את "האדם המורד". כשהמלחמה הסתיימה ייסד, יחד עם סימון דה בובואר, את כתב העת הפילוסופי-ספרותי "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes). גיליון אפריל 1966 של כתב עת זה הוקדש לסכסוך הישראלי-ערבי והוצגו בו דעותיהם של יהודים וערבים. הוא החל לכתוב במשרה מלאה וגם המשיך בפעילותו הפוליטית. חוויות המלחמה שלו סיפקו חומרים לטרילוגית הרומנית הגדולה שלו, "דרכי החרות" (1945- 1949)
בשנות הארבעים והחמישים היו אוהדים רבים לרעיונותיו של סארטר, והאקזיסטנציאליזם היה לפילוסופיה אופנתית. הדעות של סארטר הונגדו לאלה של אלבר קאמי בדמיון הפופולרי. בשנת 1948, הותיקן הכליל את כתביו באינדקס הספרים האסורים, יחד עם כמה מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, כמו ניקולס מלבראנש ואנטואן ארנו.
סארטר ניהל חיים פשוטים וצנועים וניחן באומץ אישי רב. הוא דחה את רעיון ה'משפחתיות' ולמעשה היה מעין פוליגמיסט - מקיים מספר מערכות-יחסים,בו-זמניות, לצד הקשר העקבי והרציף עם שותפתו סימון דה בובאר, קשר זה בא לידי ביטוי בספריה של בת זוגתו: "המנדרינים" (Les Mandarins) ו"היא באה על מנת להישאר" (Elle est venu pour rester).
[עריכה] סארטר וקומוניזם
התקופה הראשונה של הקריירה של סארטר, שמאופיינת על–ידי יצירתו "הישות והאין" (L'être et le néant) משנת 1943 הסתיימה, וסארטר הפך לאקטיביסט פוליטי. הוא תמך בקומוניזם, אף שהוא מעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית, והיה לו תפקיד משמעותי במאבק כנגד הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה. הוא נעשה אולי לתומך החשוב ביותר של המלחמה האלג'יראית לעצמאות. הייתה לו מאהבת אלג'יראית, ארלט אלקיים, שהוא אימץ לבת בשנת 1965.
כקומוניסט אדוק, הגן סארטר על עמדותיה של ברית–המועצות, ודבק בתמיכה בסטלין ובפעולותיה של ברית המועצות, אף כי היה נתון במאבק תמידי לפישור בין הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים שלו לגבי חירות אישית וחשיבות העצמי לבין העקרונות הקומוניסטיים, שהתכחשו לחשיבותו של הפרט וגרסו כי כוחות חברתיים וכלכליים הם המעצבים את פני החברה ואת תפישתו העצמית ותפישת האחר של הפרט. יש לציין כי בשנות השבעים הסתייג מסטלין והוקיע את מעשי הרצח שלו.
היצירה העיקרית של תקופה זו בחייו היא "ביקורת התבונה הדיאלקטית", שפורסמה בשנת 1960, ודומה לכותרת חיבורו ההיסטורי של עמנואל קאנט, מגדולי הפילוסופים במאה ה-18, "ביקורת התבונה הטהורה". הדגש של סארטר על הערכים ההומניסטיים בכתיבתו של מרקס, והדגש של מרקס המוקדם יותר ב"כתבי השחרות" שלו, הובילה לוויכוח מפורסם עם האינטלקטואל הקומוניסט המוביל בצרפת בשנות השישים, לואי אלתוסר. אלתוסר ניסה לחלק את יצירתו של מרקס לתקופה מוקדמת, פרה-מרקסיסטית, שיש בה הכללות אקזיסטנציאליסטיות על האנושות, לתקופה מאוחרת, בוגרת, מדעית ומרקסיסטית, המתחילה ב"קפיטל". יש אומרים כי ויכוח זה היה הוויכוח הציבורי היחיד שסארטר הפסיד בו, אם כי סארטר הודה כי הפילוסוף הצרפתי קורנליוס קאסטוריאדיס (שייסד כתב עת בשם "סוציאליזם או ברבריות" וביקר בחריפות את ברית המועצות והסוציאליזם המרקסיסטי) צדק בביקורתו.
[עריכה] שנות ה-60 וה-70
באותה שנה הוצע לסארטר פרס נובל לספרות, אך סארטר, נאמן לדעותיו, לא הסכים לקבל את הפרס. דחייה זו פגעה יותר במעמדו של הפרס החשוב מאשר בסארטר עצמו. מאוחר יותר, גילה סארטר נאמנות פחותה לדעותיו. כפי שמגלה האוטוביוגרפיה של לארס גילנסטן, אחד מחברי ועדת פרס נובל, פנה סארטר בחשאי לוועדה וסיפר כי שינה את דעתו ביחס לפרס או, ליתר דיוק, ביחס לקבלת הכסף המוענק על ידי ועדת הפרס.
אף שעתה הוא היה מפורסם בכל העולם (כפי שהיה האקזיסטנציאליזם בשנות השישים), סארטר נותר אדם פשוט עם מעט רכוש, והיה פעיל למען מטרות שונות בשארית חייו כגון במרד הסטודנטים בפריז במאי-יוני 1968. בשנת 1972, אחרי טבח 11 הספורטאים הישראליים במינכן, מחה כנגד הזעזוע שביטאה העיתונות הצרפתית מן המעשה, וכינה את יחסה "שערורייתי". לטענתו, היה הטרור נשק נורא המופעל על–ידי מי שאין להם ברירה אחרת. בשנת 1975, כאשר נשאל כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו. סארטר ענה: "הייתי רוצה שאנשים יזכרו את 'הבחילה', ואת מחזותי 'בדלתיים סגורות' ו'השטן והאל הטוב', וכן את שתי יצירותיי הפילוסופיות, ובעיקר השנייה – 'ביקורת התבונה הדיאלקטית', ואת המאמר שלי על ז'אן ז'נה. אם יזכרו את יצירותיי אלה, זה יהיה הצלחה מרשימה, ואני לא מבקש יותר. כאדם, אם יזכרו את ז'אן-פול סארטר, אני רוצה שאנשים יזכרו את הסיטואציה ההיסטורית שבה חייתי... כיצד חייתי אותה, מבחינת השאיפות שניסיתי לאגור בתוך עצמי".
מצבו הפיזי של סארטר הדרדר, גם בשל הקצב המהיר של עבודתו על יצירותיו האחרונות, "הביקורת", וביוגרפיה אנליטית רחבת היקף של הסופר גוסטב פלובר, ("האידיוט של המשפחה"), שאת העבודה על שניהם לא סיים, וגם בשל שימוש מופרז בתמריצים כימיים. הוא מת ב- 15 באפריל שנת 1980 מבצקת בריאות ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. השתתפו בלווייתו כ-50,000 איש.
[עריכה] סארטר וספרות
סיפוריו הקצרים שהתפרסמו בסביבות תחילת שנות ה-40 (שחלקם נכללו אחר כך בקובץ הסיפורים "אינטימיות") זכו להצלחה מסחררת, אך עוררו עליו את ביקורת הכנסייה ושמרנים אחרים, כסופר המנסה לעורר מכירות באמצעות הפרובוקציה, אפילו גורמים מתונים יותר גרסו שהוא נטפל למכוער. כל אלה רק תרמו לפופולריות של ספריו. בעקבות סיפורים קצרים אלה נסחף מבקר ספרותי מאלג'יר בזרם והפך להוגה אקזיסטנציאליסטי מוכר בעצמו - אלבר קאמי, שסירב להגדיר עצמו אקזיסטנציאליסט.
הוא האמין כי רעיונות תמיד מיוסדים על מצבי חיים אמיתיים, וכי לרומנים ומחזות יש ערך לא פחות מלמאמרים מסובכים בביטוים של רעיונות פילוסופיים. הרומן, שמושפע מיצירתו של קפקא, עוסק בחוקר מדוכא בעיירה הדומה ללה-הבר, שבטוח כי חפצים דוממים ומצבים מאיימים על יכולתו להגדיר את עצמו, ואת החרות הרוחנית והאינטלקטואלית שלו. הדגשה זו על הכוח של דברים לא מודעים על פני דברים מודעים וחיים מזכירה את הביקורת של קרל מרקס כנגד הכוח של מוצרים על בני אדם ("פטישיזם מסחרי"), מה שרומז לכיוון שאליו פסע סארטר, לכיוון מהפכני ודיאלקטי-מרקסיסטי. הסיפורים ב"החומה" מדגישים את ההיבטים המקריים של המצבים שהאנשים מוצאים עצמם בהם, ואת האבסורדיות של מאמציהם להתמודד עימם בצורה רציונלית. אסכולה שלמה של ספרות אבסורד צמחה ממצע זה.
רבים ממחזותיו הם סימבוליים מאד, ומשמשים לכלי להמחשת הפילוסופיה שלו. המחזה הידוע ביותר, "בדלתיים סגורות", כולל את השורה המפורסמת: "הגיהנום, הוא הזולת" (L'enfer, c'est les autres).
מלבד ההשפעה הברורה של "הבחילה", התרומה העיקרית של סארטר לספרות הייתה הטרילוגיה "דרכי החרות", שמציגות כיצד מלחמת העולם השנייה השפיעה על מחשבתו של סארטר. בטרילוגיה "דרכי החירות" ("גיל התבונה", "אורכה" ו"מוות בלב") הוא מעמיד את דמויותיו בבעיות מוסריות הקשורות לעולמם הפרטי ולעולם בכלל, בעיות המתמקדות במחויבות, אהבה, בחירה, שנאה ובנושא המעסיק אותו ביותר - החירות. את הספר הרביעי לא השלים משום שלא מצא טעם ועניין להשלימו, לפי דבריו שלו.
בשנת 1964 ביקר סארטר את הספרות בתיאור חריף וציני של שש שנות חייו הראשונות, "המלים". ספר זה הוא ניגוד אירוני לסופר מרסל פרוסט, שהמוניטין שלו עקף בצורה מפתיעה את זה של הסופר אנדרה ז'יד, שהיה דגם החיקוי לספרות ה"מעורבת" של דורו של סארטר. סארטר מסיק כי ספרות היא התחליף הבורגני להתמודדות אמיתית עם העולם.
[עריכה] הגותו
הגותו טמונה עמוק בתוך הרציונליזם, אך לא זו של המאה השבע עשרה שאפיינה את כתבי הפילוסופים דקארט ולייבניץ. יש בו סלידה עמוקה מהגזמה ("גאוניותו של פרוסט היא סך הכול עבודותיו, גאוניותו של ראסין הן סידרת הטרגדיות שכתב. חוץ מזה אין ולא כלום. למה לייחס לראסין את היכולת לכתוב טרגדיה נוספת בזמן שלא כתב אותה?" ז'אן-פול סארטר - האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם), צדקנות ומדטרמיניזם - גורל. סארטר, נבוך מ"היעלמו" של אלוהים ובניגוד לתנועות אחרות אשר אמרו אלוהים לא קיים אך חלק מחוקי המוסר הטמונים בתורה כוחם יפה גם כעת (לשאת את שם אלוהיך לשווא, פסלים ואלילים לעומת לא תגנוב, וכו'), סארטר מטיל ספק בכולם מאחר שאי קיומו של אלוהים הוא אולי בבחינת שאלה ללא תשובה, אך אם אלוהים לא קיים בוודאות לא קיימים חוקים אלוהיים ולכן אין טוב מוחלט. הוא מטיל ספק בכול אשר קיים חוץ משני דברים: האדם קיים, האדם הינו חופשי. הוא דוחק באדם להיות חופשי ולבחור את חייו לפי ראות עיניו וכמו כן להבין שתוצאות מעשיו הינם תוצאות מעשיו בלבד ולא של "יישות עליונה".
בין השאר היה סארטר אמור לשבת בבית דין אשר ישפוט את "האמריקאים" בפשעי מלחמה לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא גם שלל את תקפותם של משפטי נירנברג באומרו, בעקבות היטלר וגרינג, שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים והמנצחים צריכים להצדיק את ניצחונם ("אם הנאצים היו מנצחים על דוכן הנאשמים היו יושבים צ'רצ'יל וטרומן" - מתוך תיעוד טלוויזיוני: סארטר ובובואר). בנוסף שלל נחרצות את האנטישמיות. בעצרת למען יהודי ברית המועצות, שנערכה בשנת 1971, נשא נאום חריף כנגד האנטישמיות בברית המועצות.
[עריכה] מזכירו פייר ויקטור - בני לוי
בערוב ימיו שימש את סארטר מזכירו פייר ויקטור - בני לוי, שבעזרת הלימוד המשותף שלהם בכתבי הקלאסיקה ההגותית המערבית ובכתבי עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי-צרפתי נחשב ובן זמנו של סארטר, הגיעו השניים למסקנות בדבר נס הישרדותם של היהודים כאירוע מטאפיזי מובהק. במסגרת הלימוד המשותף ביניהם את קורות ההיסטוריה, הם הגיעו למסקנה שישנו מקום נכבד לתקווה של עתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שמביא את שניהם לצדקת רעיון הגאולה היהודית. "סארטר", סיפר לוי בערוב ימיו, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות".
[עריכה] בין ספריו:
כתבים פילוסופיים:
- המבט, תרגום: אבנר להב, עריכה מדעית: ד"ר עירן דורפמן, סדרת ליבידו לתרגום, רסלינג תל אביב, 2007.
- היש והאין (1943)
- האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, (1946), תרגם, ערך והוסיף אחרית דבר יעקב גולומב, כרמל, ירושלים, תש'ן 1990.
- ארבעה מאמרים, מצרפתית - תהילה ואיתי דור-סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ'ד 1984.
- ארכה, תירגמה מצרפתית והוסיפה אחרית-דבר - יונת סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ'ו 1986.
- הרהורים בשאלה היהודית, (1946), תרגום, הארות ואחרית דבר - מנחם ברינקר, ספרית פועלים, תל אביב, תשל'ח 1978.
- ביקורת התבונה הדיאלקטית (1960)
כתבים ספרותיים:
- הבחילה, (1938), תרגמה מצרפתית הדרה לזר, תל אביב תשל'ח 1978.
- גיל התבונה, תירגמה מצרפתית יונת סנד, תל אביב תשל'ח 1978.
- החומה (1939)
- הטרילוגיה "דרכי החירות" ("גיל התבונה", "אורכה" ו"מוות בלב") (1949-1945)
- אינטימיות, (1954), תרגום - יהושע קנז, ואחרים, הדר, תל אביב, 1982.
- המילים (1964): יצירה אוטוביוגרפית
- שני סיפורים : יום בבית הסוהר ; בחדר, עברית - מירי דור, מרחביה 1945.
מחזות:
- הזבובים ,(1943), מבוסס על הסיפור המיתולוגי אלקטרה, נדפס בעברית בשנת 1968.
- בדלתיים סגורות, (1944), תרגום - אלי ביז’אוי, הביאה לדפוס רחל עזרא, רמת גן : בית צבי - בית הספר לאמנויות הבמה, 2004.
- בדלתיים סגורות, מצרפתית-חיה ומיכאל אדם, אור עם, תל אביב, תשמ'ב 1982.
- ידיים מזוהמות, מצרפתית יהושע סובול, אור עם, תל אביב, תשמ'ג 1983.
- מתים ללא קבורה (1946): על לוחמי מחתרת ומשתפי פעולה.
- הזונה המכובדת, (1946), על אפלית השחורים בארצות הברית, מצרפתית - עדה בן-נחום, רמת גן : המרכז הישראלי לדרמה ליד "בית צבי", תשמ"ז 1987.
- נידוני אלטונה
כתבים בתחום תורת הספרות:
- ז'נה הקדוש, שחקן ומעונה
- בודלר, עברית - אבי וימר, כתר, ירושלים, 1986.
- ספרות מהי
[עריכה] לקריאה נוספת
- בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר, חייהם,אהבתם ואהבותיהם מאת הייזל רולי , תרגמו מאנגלית: עפרה אביגד וטל ארצי, כתר ספרים והוצאת עברית, 2007.
- פול סטראת'רן, שעה קלה עם סארטר, הוצאת מודן, 2000
מאמרים על יצירתו:
- השאלה היהודית במשנתו של ז’אן פול סארטר , מאת ישראל מרגלית, נדפס בתוך בתפוצות הגולה, ח', 4, תשכ'ז 1967.
- המפגש בין האנטישמי ליהודי על-פי סרטר, מאת מנחם ברינקר, נדפס בתוך בתפוצות הגולה, י'ט, 1978.
- האמנם סארטר אביו הרוחני של הטרור הבינלאומי?, מאת דניאל בן-נחום, נדפס בעל המשמר, פברואר 1981.
- כמה הערות על הפילוסופיה של סרטר והבעיה היהודית , מאת ישראל אלדד, נדפס בתוך כיוונים, 32, תשמ'ו 1986.
- בחינות בזיקת "האני-הזולת" לפי מ"מ בובר וז’אן פאול סארטר, מאת תיאודור דריפוס, נדפס בבר-אילן, י'ב, תשל'ד 1993.
- הרהוריו של סארטר בשאלה היהודית , מאת זאב לוי, נדפס בתוך מבפנים, מ'א, 2, תשל'ט 1979.
- סארטר והשאלה היהודית , מאת צבי מגן, נדפס בתוך כיוונים, 2, תשל'ט 1979.
- היהדות כאימפריאליזם של התבונה , מאת יהודית אורין, נדפס במעריב, דצמבר 1978.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: ז'אן-פול סארטר |
- על סארטר ועל ספרו המבט, באתר טקסט
- ג'. או. יורמסון, בספרייה הווירטואלית של מט"ח
- נפתלי אילתי, סארטר על אנטשימיות, יהדות, ציונות וישראל
- ז'אן פול סארטר באתר פרס נובל
- על ספרה של הייזל רולי, "בארבע עיניים", באתר "טקסט"
| הקודם: גיאורגוס ספריס |
פרס נובל לספרות 1964 |
הבא: מיכאיל שולוחוב |
