הנריק איבסן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הנריק איבסן

הנריק יוהן איבסן (20 במרץ 1828 - 23 במאי 1906), מחזאי נורבגי רב השפעה האחראי במידה רבה להופעתה של הדרמה הריאליסטית המודרנית.

תוכן עניינים

1 חשיבותו
2 ביוגרפיה
3 מחזותיו בעברית
4 קישורים חיצוניים

[עריכה] חשיבותו

בתקופתו, תקופה בה ערכי המשפחה והרכוש הוויקטוריאניים היו עדיין מקובלים מאוד, נחשבו מחזותיו של איבסן לשערורייתיים; כל קריאת תגר על הערכים הוויקטוריאניים נחשבה למזעזעת ובלתי-מוסרית. יצירתו של איבסן בוחנת את המציאות המסתתרת מאחרי מראית-העין, מציאות אותה לא רצתה החברה לראות באותם הימים.

בכך שהכניס למשוואה את העין הביקורתית והחשיבה החופשית אודות תנאי החיים ונושאים מוסריים, תרם איבסן רבות להיווצרות אמנות הבמה המודרנית. לפניו, מחזות היו אמורים להיות דרמות מוסריות בהן גיבורים אצילים נלחמים בכוחות אפלים. כל דרמה הייתה אמורה להסתיים בסיום "נאות", דהיינו שהטוב מוביל לאושר, וחוסר המוסר - לכאב. איבסן הפך תפישה זו על ראשה, ובכך קרא תיגר על האמונות של אותה התקופה וניפץ את אשליותיו של הקהל.

[עריכה] ביוגרפיה

הוא נולד למשפחה אמידה יחסית בעיר הנמל הקטנה סקיאן שבנורבגיה, עיר שנודעה בעיקר במשלוחי העץ שלה. זמן קצר לאחר לידתו ירדה משפחתו מנכסיה. אמו פנתה אל הדת בחיפוש אחר נחמה, ואביו שקע בדיכאון עמוק. הדמויות במחזותיו משקפות לעתים קרובות את הוריו, והוא עסק לעתים רבות בנושאים של קושי כלכלי.

איבסן עזב את הבית והפך שוליית רוקח בגיל 15, אז החל לכתוב מחזות. מחזהו הראשון, "קטלינה" (1848), התפרסם והוא רק בן 20, אולם המחזה לא זכה לעלות על במה. מחזהו הראשון שהופק ממש היה "ערימת הקבורה" (1850), אולם המחזה לא זכה לתשומת-לב רבה. ועדיין, איבסן היה נחוש בדעתו להיות למחזאי, למרות שלא שב לכתוב במשך כמה שנים.

אחרי תקופה זו, הועסק במשך מספר שנים בתיאטרון הנורבגי, שם היה מעורב בהפקתם של למעלה מ-145 מחזות ככותב, במאי ומפיק. במהלך תקופה זו לא פרסם אף מחזה חדש מפרי עטו. למרות כשלונו לפרוץ כמחזאי, צבר איבסן ניסיון רב בתיאטרון הנורבגי, ניסיון שהתגלה כרב ערך כאשר שב לכתוב.

בשנת 1857הגיע לאוסלו, שם חי במצב כלכלי רע מאוד. אף על פי כן, הוא הצליח להנשא ב-1859. בשנת 1864, אחרי שאיבד את אהבתו לחיים, היגר מנורבגיה לאיטליה . הוא לא שב למולדתו במשך 27 שנים, אך כשחזר כבר היה מחזאי בעל שם, גם אם שנוי במחלוקת.

מחזהו הבא, "ברנד" (1865), הביא לו את ההכרה שחיפש, כמו גם הצלחה כלכלית; וכך גם מחזהו הבא, "פר גינט" (1867; תורגם לעברית בידי לאה גולדברג).

עם ההצלחה קיבל ביטחון עצמי, והחל להוסיף עוד ועוד מאמונותיו ומהביקורתיות שלו אל המחזות, וחקר את הצורה שכינה "דרמה של רעיונות". סדרת המחזות הבאה שלו נחשבת לעתים קרובות ל"תור הזהב" בכתיבתו, אז היה בשיא כוחו והשפעתו, והפך לעין הסערה במחלוקת דרמתית ברחבי אירופה.

"בית הבובות" (1879) היה ביקורת נוקבת על התפקידים המסורתיים של הגבר והאישה בנישואין הוויקטוריאניים. גיבורת המחזה, נוֹרָה, עזבה את בעלה בחיפוש אחר העולם הגדול, לאחר שגילתה כי בעלה אינו הדמות האצילה בה האמינה. תפקידה בנישואין היה של בובה, ביתה "בית בובות", ובעלה טורוולד התייחס אליה כאל ה"ציפור קטנה שלי" או ה"סנאית קטנה שלי". היא אפילו לא הורשתה לקבל את המפתח לתיבת הדואר. כשמנסים לסחוט אותה בשל מעשה בלתי-הולם שעשתה כדי להציל את חיי בעלה - היא זייפה את שמו של אביה על פתק - בעלה מכריז כי ינטוש אותה. דאגתו היחידה היא למוניטין שלו עצמו, למרות אהבתה אליו שגרמה לה לעשות את שעשתה.

כשהסוחט נסוג בו, הכול יכול לבוא על מקומו בשלום, ובדרמה ויקטוריאנית מסורתית בזאת יסתיים העניין. אולם עבור איבסן (ועבור נורה) מאוחר מדי מכדי לחזור אל החיים הקודמים. לאחר שנופצו אשליותיה, היא מחליטה שהיא חייבת לעזוב את בעלה ואת ילדיהם, לעזוב את בית הבובות כדי לגלות מה אמיתי ומה לא. עבור הוויקטוריאנים, זוהי שערורייה. דבר לא נחשב מקודש יותר מברית הנישואין, והצגתה באופן שכזה הייתה בלתי קבילה בעליל. כמה בתי תיאטרון סירבו להציג את המחזה, ואיבסן נאלץ לכתוב סיום אלטרנטיבי, שהיה הרבה פחות קודר. הדבר ציער אותו מאוד, ולמעשה מספר פעמים הוא אף מסר לשחקנים "תיקון" בערב הפתיחה.

לאחר "בית הבובות" כתב איבסן את "רוחות" (1881), עוד ביקורת נוקבת על המוסרניות הוויקטוריאנית. במחזה זה, אלמנה מגלה לכומר כי החביאה את נוראות נישואיה כל עוד התקיימו. הכומר יעץ לה להנשא לארוסה דאז למרות הפלירטוטים שלו, והיא עשתה זאת תוך אמונה שאהבתה תשנה את הארוס. אולם היא לא קיבלה את התוצאה המובטחת. פרשיות האהבים של בעלה נמשכו עד מותו ממש, וכתוצאה מכך בנה חולה בעגבת. עצם האיזכור של מחלת מין היה שערורייתי, אך להראות שאפילו אדם שעמד באידאל המוסרי של החברה היה נטול הגנה מפני מחלה שכזו, זה כבר היה מעבר לשערורייתי. חייה היו החיים האצילים שהוויקטוריאנים האמינו כי ינבעו מקיום חובתו של אדם, במקום ללכת לאחר משאת ליבו. אמונות תמימות אלה היו רק "רוחות" העבר, הרודפות אחר ההווה.

הביקורת החברתית על איבסן הגיעה לשיא חולני בנקודה זו, אולם החברה הגבוהה עצמה איבדה את השליטה בהמוני האנשים - שרובם לא חיו על-פי אידאל הג'נטלמן הוויקטוריאני. הם רצו לראות את מחזותיו של איבסן משום שהוא הראה להם את מה שרובם כבר הכירו מהמציאות. הגלגל התהפך.

ב"אויב העם" (1882) הרחיק איבסן לכת עוד יותר. לפני כן, רכיבים שנויים במחלוקת היו חלק חשוב ואף עיקרי מהנעשה על הבמה, אולם הם התרחשו בקנה-מידה קטן של בית יחיד. ב"אויב העם", המחלוקת הפכה לעיקר, והאנטי-גיבור היה החברה כולה. אחד המסרים העיקריים במחזה הוא כי האדם היחיד, העומד בדד, הוא ה"צודק" לעתים קרובות יותר מאשר המוני האנשים, שהוצגו כבורים ועדריים. על-פי האמונה הוויקטוריאנית החברה הייתה מוסד נאצל שניתן לתת בו אמון, פיקציה שאיבסן קרא עליה תיגר.

גיבור המחזה הוא רופא, מעמודי התווך של הקהילה. העיירה היא עיירת נופש שקסמה העיקרי במרחצאות ציבוריים. הרופא מגלה כי המים שבמרחצאות מזדהמים כשהם מחלחלים דרך אדמות מפעל העורות המקומי. הוא מצפה לזכות בשבחים על שהציל את העיירה מהסיוט של הדבקת המבקרים במחלות, אך במקום זאת המקומיים מכריזים עליו כעל "אויב העם"; הם חוברים נגדו ואף משליכים אבנים דרך חלונות ביתו. המחזה מסתיים בנידוי מוחלט של הרופא. ברי לקורא כי האסון עומד בפתח העיירה (וגם בפתחו של הרופא), בשל חוסר נכונותה של החברה להתמודד עם המציאות.

וכפי שכבר ציפו ממנו הצופים, גם מחזהו הבא של איבסן תקף אמונות והנחות מושרשות, אלא שהפעם לא תקף את הוויקטוריאנים אלא את הרפורמטורים הלהוטים יתר על המידה, ואת האידאולוגיה שלהם. כמנפץ מוסכמות תמידי, איבסן הסכים לקרוע את האידאולוגיות של כל קשת הדעות הפוליטיות, כולל אלו שלו.

"ברווז הבר" (1884) נחשב בידי רבים ליצירתו הטובה ביותר של איבסן, והיא ודאי המורכבת ביותר. היא מספרת את סיפורו של גְרֶגֶרְס וֶרְלָה, צעיר החוזר לעיירתו לאחר גלות ארוכה ומתאחד עם חבר ילדותו הִיָילְמֶר אֶקְדָל. במהלך המחזה, רבים מהסודות המסתתרים מאחרי חזות הבית המאושר של אקדל נחשפים בפני גרגרס, שמתעקש לחפש את האמת המוחלטת. בין האמיתות הללו: אביו של גרגרס הכניס להריון את המשרתת גִינָה, ואז השיא אותה להיילמר כדי שהילד לא יהיה ממזר. אדם אחר מאבד את כבודו ונכלא בשל פשע שביצע ורלה האב. ובזמן שהיילמר מבזבז את ימיו בעבודה על "המצאה" דמיונית לחלוטין, אישתו היא זו שמרוויחה את הלחם בבית.

איבסן מדגים שימוש מבריק באירוניה: למרות התעקשותו הדוגמטית על האמת, גרגרס אף פעם לא מביע את דעתו אלא רק מרמז, והוא אינו מובן בידי האחרים עד לשיאו של המחזה. גרגרס הולם בהיילמר ברמזים ובביטויים מוצפנים, עד שזה מבין את האמת; בתה של גינה, הֶדְוִיג, אינה בתו. מסונוור ברדיפת האמת של גרגרס, היילמר מתכחש לילדה. כשהוא רואה את הנזק שגרם, גרגרס נחוש בדעתו לתקן את המעוות, ומציע להדוויג שתעלה לקרבן את ברווז הבר, חיית המחמד הפצועה שלה, כדי להוכיח להיילמר את אהבתה. הדוויג היא היחידה מהדמויות במחזה שמבינה כי גרגרס מדבר בשפה של רמזים, ומחפשת את המשמעות העמוקה יותר באמירה החשובה הראשונה של גרגרס שלא הכילה כל רמז את משמעות נסתרת; היא מקריבה את עצמה, ולא את הברווז, כדי להוכיח את אהבתה אליו בעזרת הקורבן האולטימטיבי. רק כשכבר מאוחר מדי, מבינים היילמר וגרגרס כי האמת המוחלטת של ה"אידאל" היא לעתים יותר משיכול הלב האנושי לשאת.

מחזהו המוצג ביותר של איבסן הוא כנראה "הֶדָה גַבְּלֶר" (1890), שהתפקיד הנשי הראשי בו נחשב לאחד האתגרים הקשים ביותר לשחקניות עד היום. ישנו דמיון רב בין הדה, גיבורת המחזה, לבין נורה מ"בית הבובות".

איבסן שינה לחלוטין את חוקי הדרמה עם ריאליזם שאומץ בידי צ'כוב ואחרים, והנמצא בתיאטרון עד ימינו. מאיבסן ואילך, קריאת תיגר על מוסכמות ודיון ישיר בנושאים שונים הפכו לאחד הגורמים ההופכים מחזה לאמנות ולא לבידור גרידא.

לבסוף שב איבסן לנורבגיה ב-1891, אולם מבחינות רבות לא הייתה זו נורבגיה שעזב. למעשה, למחזותיו שלו היה חלק לא מבוטל בשינויים שהתחוללו בחברה. העידן הוויקטוריאני עמד להסתיים, והוא הוחלף במודרניזם לא רק בתיאטרון, אלא בחיים הציבוריים בכלל.

עם קריירה זוהרת מאחוריו, שרק מחזאים מעטים זכו לשכמותה, איבסן נפטר באוסלו בשנת 1906.