אלכסנדר ינאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהונתן אלכסנדר ("ינאי") - מלך וכהן גדול משושלת החשמונאים בין השנים 103 לפנה"ס עד 76 לפנה"ס בתקופת הבית השני. עסק רבות בכיבושים והרחיב מאוד את ממלכת החשמונאים, למרות שידע גם תבוסות.

מטבע מימי אלכסנדר ינאי.
חזית: עוגן סלאוקי. וכיתוב יווני 'BASILEWS ALEXANDROU', המלך אלכסנדר.
גב: גלגל בן שמונה חישורים, או שמש ורגינה. כיתוב ארמי 'יהונתן המלך'

[עריכה] עד עלותו למלוכה

אלכסנדר ינאי היה בנו הצעיר של יוחנן הורקנוס הראשון. מהמטבעות ידוע לנו ששמו העברי היה "יהונתן" וינאי הוא קיצור של שם זה. עם זאת, יש הסוברים שינאי הוא קיצור של "יוחנן". אחיו, יהודה אריסטובולוס הראשון, שטם את ינאי וחשש ממנו, ובעת היותו המנהיג כלא את ינאי. אולם לאחר מות יהודה אריסטובולוס ומשמת אחיו הנוסף אנטיגונוס הראשון התמנה אלכסנדר ינאי לשליט. אלכסנדר ינאי נשא לאישה כיבם את אלמנתו של יהודה אריסטובלוס, הלא היא שלומציון המלכה (שהיא גם האחות של שמעון בן שטח).

[עריכה] מדיניות הכיבושים

מבחינת מדיניות החוץ המשיך אלכסנדר ינאי במדיניות הכיבושים של אביו. עם מותו של ינאי, בשנת 76 לפנה"ס, היו גבולות ממלכתו רחבים ביותר, וכללו אף שטחים נרחבים בעמק הירדן אותם כבש מן הנבטים, וכן את הגולן ועמק החולה, ושטחים נוספים כגדר ועזה. במלחמותיו ידע ינאי עליות וירידות, ולעתים נזקק לסיוע של זרים, אם ממצרים או משכירי חרב.

ינאי ניהל שורה של מבצעים צבאיים מזהירים ומרשימים, שמטרותיהם היו אלה: השגת רציפות היסטורית טריטוריאלית לממלכת יהודה, השתלטות על נקודות מפתח באזור - ערי נמל ודרכי מסחר, חיזוק הכלכלה של יהודה, פיזור האוכלוסייה היהודית והעברתה ממקומות צפופי אוכלוסייה למקומות מדוללי תושבים, ביעור האלילות ומלחמה ממושכת בכל גילויי עבודה זרה בתחומי ארץ ישראל וצמצום שאיפת החירות של ערי הפוליס היווניות מול הגברת שלטונו הריכוזי.

ממבצעיו הראשונים והמרשימים של ינאי היה השתלטות על צפון הארץ ולאחר מכן כיבוש העיר עכו (פטולמאיס), שהייתה עיר נמל חשובה, עוינת ליהודים, שהפריעה לשלטון החשמונאי בגליל. אלכסנדר ינאי צר על עכו בשנת 103-102 לפנה"ס, ובמצוקתם פנו תושבי עכו לתלמי לתירוס (תלמי התשיעי), בנה המודח של מלכת מצרים קליאופטרה השלישית, ששלט בקפריסין. תלמי לתירוס היכה בצבא ינאי והביא הרג נורא ביהודים וכשלון צורב לינאי. ינאי, מצדו, הזעיק את קליאופטרה השלישית והזהיר אותה שניצחון תלמי יסכן את מלכותה שלה. היא בתגובה שלחה לעזרת אלכסנדר ינאי צבא בפיקודם של שני מצביאים יהודיים, חלקיה וחנניה, בניו של חוניו הרביעי, ממשפחת הכהונה הגדולה, שירד בזמנו למצרים. תלמי לתירוס ניגף לפני צבאות מצרים, אך סכנה חדשה ריחפה עתה על הארץ - סיפוחה למצרים. אולם, בזכות נאמנותם של שרי הצבא היהודיים, ששיכנעו את מלכת מצרים ואף לחצו עליה לוותר על כוונת הסיפוח שלה, ניצל אלכסנדר ינאי מהשתעבדות לקליאופטרה.

בעקבות כיבושה של עכו השתלט ינאי על שורה של ערי חוף הלניסטיות כמו דור, מגדל סטרטון (לימים קיסריה) ואפולוניה. מגמה זו השתייכה להתרחבות טריטוריאלית של יהודה לכיוון צפון-מערב בעיקר להשתלטות על בסיסי צי מסחרי וצבאי קיימים, וכן על קווי הגנה קדמית חשובה.

בשנת 101 ניהל ינאי מסעות מלחמה מוצלחים בעבר הירדן המזרחי, הבשן והגלעד, ובמהלכם כבש את גדר ואת חמתן. מסעות אלה נערכו כדי לעצור בעד השבטים הנבטיים שאיימו לעבור גם לעבר הירדן המערבי.

בשנת 101 לפנה"ס השתלט ינאי על עזה וסביבתה ופנה דרומה עד רינוקורורה (אל-עריש של ימינו). בשנת 96 לפנה"ס פקד ינאי להרוס את עזה, עיר הנמל וצומת המסחר הבינלאומי החשוב, במקום לנצל אותה כנמל קיים, וזאת מן הטעמים הבאים: נימוק כלכלי - כדי לחנוק את המסחר הנבטי על ידי ניתוקו מן הים ובכך לחזק את כוחה המסחרי של יהודה וטעם סמלי - מאז קרב עזה החל פרק שיעבודה של יהודה לממלכות ההלניסטיות. ינאי ביקש איפוא למחוק כתם זה מדפי ההיסטוריה היהודית ולפתוח דף חדש בדברי ימי ריבונותה של יהודה.

בין השנים 99 ל-95 לפנה"ס ניהל ינאי מסעות מלחמה כנגד מואב שנועדו להשתלט על מוקדי המסחר הנבטי. בין השנים 83 ל-80 לפנה"ס ערך ינאי מסע נוסף לעבר הירדן המזרחי ובמהלכו השתלט על שרשרת ערי הפוליס המקומיות כמו דיון, גרש ועוד.

על פי אחד המקורות, את הגויים שכבש אילץ לעבור ברית מילה ולהתגייר.

[עריכה] סמכותיות ינאי

ינאי ראה עצמו כשליט יחיד, ואף היה הראשון שטבע מטבעות בהם מופיע הביטוי "מלך" וביוונית - "בסיליאוס". כדי להבליט את מידת ריכוזיות שלטונו ואת הבלעדיות שלו ביטל את הטבעת התואר "חבר היהודים" (כלומר ה"גירוסיה") לצד השליט, כפי שהיה נהוג במטבעות שקדמו לזמנו. בכך יש ביטוי לסילוק הגירוסיה ממעמד שלטוני או לפחות לצמצום כוחה והשפעתה.

במטבעות שבהם מכונה המלך כוהן גדול מופיעים הסמלים המסורתיים: זר ובתוכו כתובת וצמד קרני שפע, ואילו במטבעות שבהם מופיעה הכתובת "יהונתן המלך", מופיע בצד אחד חישוק, ובצד האחר - עוגן. השם "יהונתן" מופיע בעברית וביוונית.

בעוד שהפרושים ראו בסנהדרין ובנציגי העם שותפים מלאים לשלטון, העדיף ינאי לשלוט ללא שותפים. הפרושים ראו בכך סטייה מהחלטת מועצת העם בימי שמעון, אשר היוותה את הבסיס לשלטונו של ינאי.

מסופר שכאשר הגיע לסנהדרין עקב משפט עבדו, סירב לעמוד בפניה, וזו לא העזה להתעמת איתו. התוצאה הייתה החלטה כי "מלך לא דן ולא דנין אותו". אולם יש חוקרים שחושבים שהסיפור שייך לזמנו של הורדוס.

[עריכה] המרד כנגד ינאי

הצלחתו הצבאית טבעה בים הסכסוכים הפנימיים בין הפרושים והצדוקים. הפרושים תבעו מתן סמכויות רחבות יותר לסנהדרין והפרדה בין משרת הכהונה הגדולה לבין משרת המלוכה. גיסו, על פי המסורת, היה שמעון בן שטח, ראש חכמי הפרושים, אך הדבר לא תרם לשיפור היחסים ביניהם. ינאי העדיף את עדת הכהנים הצדוקים שבראשה עמד. הסכסוכים הפנימיים האלו הובילו בסופו של דבר למלחמת אחים. הסכסוך נמשך 6 שנים, והפיל לפי עדות יוסף בן מתתיהו חמישים אלף הרוגים, כשינאי מדכא את ההתקוממות באכזריות רבה בעזרת חיל שכירים. במסגרת הענישה הוא הורה להמית בצליבה כשמונה מאות מורדים. אם כי המספרים נחשבים בעיני חוקרי זמננו כמופרכים מעיקרם, יש בהם כדי להצביע על עוצמת הבעיות שבתחומי ממלכתו.

בשל ריחוקו מהפרושים ובשל ניסיונו לבסס עצמו כרודן לא היה אהוד על העם ונרגם באתרוגים כשעבד במקדש את עבודת הכוהן הגדול. המרירות כלפיו הלכה והצטברה. אחרי כישלונו הצבאי מול הנבטים, בעקבות מארב שנעשה לחילותיו במעבר נקיקים צר, הבשילו התנאים למרד, והחלה מלחמת אזרחים ארוכה. לשם דיכויה נעזר ינאי בשכירי חרב נוכריים, ואף הפרושים, או לפחות הקנאים שבהם, לא בחלו בקריאה לעזרת השליט הסורי. בעקבות מחשבתו כי לבם של תלמידי החכמים אינו נוח מעובדת היותו כהן גדול (מאחר שהשמועה טענה כי אימו הייתה פסולה לכהונה) הוציא אותם ינאי להורג, שמעון בן שטח ניצל על ידי אחותו (שלומציון אשת ינאי) שהחביאה אותו, אחרים כמו רבי יהושוע בן פרחיה ברחו למצרים ושבו רק אחר ששמעון בן שטח הוחזר למעמדו ומונה כראש הסנהדרין בהתערבות אחותו המלכה.

בסופו של דבר נראה שהושגה פשרה שלפיה יוחזר "חבר היהודים" דהיינו הסנהדרין לעמדת השפעה. השלום הפנימי שב לארץ וינאי - לקרבותיו באויבים מבחוץ.

משפטו האחרון, לפחות לפי התלמוד, שזכה לפרסום רב, היה לשלומציון אלכסנדרה אשתו, שירשה אותו והנהיגה יחס אוהד יותר כלפי הפרושים: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" (סוטה כ"ב)

[עריכה] סיבות המרד

הסכסוך, או המרד כנגד ינאי, פרץ לאחר שהמלך נכשל במסע צבאי כנגד הנבטים בגולן ונחל שם תבוסה קשה. מדוע פרץ מרד כנגדו? ראשית - נפשו של העם עייפה מן המלחמות הרבות שניהלו החשמונאים בכלל. המלחמות הטילו על העם עול כבד. היו אלה מלחמות קשות, ממושכות ויקרות. הן גבו קרבנות בנפש, וכן השלל והכבוד התרכזו בידיהם של מעטים - הקצינים האצילים. שנית - נציגי העם זעמו על כי ינאי אינו משתף אותם בהכרעות צבאיות ומדיניות. ענין זה נבע, כמובן, מצמצום מרבי של כוח אספת העם והגירוסיה. הללו גם לא ראו כל צורך במלחמות כיבוש ובקשו להתמסר לחיי עבודה ורוח. שלישית - רובו הגדול של העם לא ראה בעין יפה את העובדה, שבידי אותו מלך, שהרבה לשפוך דם רב כל כך, נתון גם כתר הכהונה. לדעתם היה מקומו רק בשדה הקרב. רביעית - חלק גדול מן העם הביט בזעם כיצד המטרות, שלשמן יצאו מתתיהו ובניו למרד, מתרסקות ומתפוררות לנגד עיניו, ולעומת זאת החל משמעון והמשך ביוחנן, אך בעיקר אצל ינאי, העמיקה ההתיוונות ביהודה, ולא זו בלבד אלא שחדרה היטב אל בית המלוכה החשמונאי. ינאי, לדוגמה, לא היה שונה מאציל או מנסיך הלניסטי בלבושו, בגינוניו, בטקסי ההכתרה, בחצרו, בצבאו (נשק, ציוד ושיטות לחימה) ועל המטבעות התנוססו שמו ותאריו ביוונית. המורדים, בייאושם ובזעמם, הזעיקו לעזרתם את דמטריוס השלישי, מלך סוריה, ומשהבינו כי שגו, הפנו לבסוף עורף לסורים וחברו לינאי.

סכסוך זה הביא לידי כך שבמקורות (שנכתבו על ידי החכמים המאוחרים, שהיו בעלי זיקה לראיית העולם של הפרושים) מופיע ינאי כרודן עריץ. היסטוריונים כיוסף קלוזנר רואים בו מלך חשוב ומוצלח, אשר תרם לקיומם של החיים היהודיים, דבר שהפרושים באותה העת לא השכילו להבין. בסופו של דבר נראה שהושגה פשרה שלפיה יוחזר "חבר היהודים" דהיינו הסנהדרין לעמדת השפעה. השלום הפנימי שב לארץ וינאי - לקרבותיו באויבים מבחוץ.

[עריכה] מדיניות החוץ

בתחום מדיניות החוץ חרג ינאי מן הקו של קודמיו. הוא לא חידש את הברית עם רומא, משום החרדה מפני ההתפשטות הרומית במזרח במסווה של בריתות וכביטוי לחוסנו ולריבונות יהודה. יתירה מזו, ינאי יצר קשרים עם אויבי רומא במזרח, כמו הפרתים. ינאי לקח בכך סיכון נועז ואפילו צעד הרפתקני, אלא שלמזלו הוא נפטר הרבה לפני שרומא הגיעה למזרח. ינאי שמר כאמור על קשרים טובים עם מצרים. הדבר התבטא בהתקשרות עם קליאופטרה השלישית ובעובדה שינאי לא נגע לרעה באשקלון, שכנתה של עזה, מכיוון שהייתה בעלת בריתם של התלמיים.

[עריכה] צוואת ינאי

כאיש מלחמות ניהל אלכסנדר ינאי את ממלכתו, וכאיש מלחמות נפל בשעה שצר על אחת הערים בעבר הירדן המזרחי. בשנות מלכותו האחרונות ביקש לאחות את הקרע בינו לבין העם, ואף ציווה על אשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים, כי הבין שלבסוף מלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים.

בשעה שנפטר ינאי, בשנת 76 לפנה"ס, התפלגה ירושתו והתפצלה לשלושה בעלי תפקידים: אשתו שלומציון נטלה את כתר המלוכה, בנה הבכור, הורקנוס השני, היה לכוהן גדול והפיקוד על הצבא נמסר לבן הצעיר, יהודה אריסטובולוס השני.

[עריכה] ינאי בהערכה היסטורית

יוסף קלוזנר מתייחס באהדת מה אל ינאי המלך ורואה כבדיה את הסיפורים שיש אצל יוסף בן מתתיהו בדבר אכזריותו הגדולה (למשל צליבת 800 פרושים, שחיטת נשיהם ובניהם לעיניהם והתעלסות עם פילגשיו במשתה גדול באותו זמן).

בספרו "היסטוריה של הבית השני" הוא מציין שעל ידי השגשוג המדיני והכיבושים:

"הועיל המלך ה"חילוני" מבית חשמונאי גם ליהדות הרוחנית - אפשר, שלא מדעתו - יותר מן ה"רוחניים" ביותר שבמנהיגיה... היחס השלילי אל מלך זה מצד קדמונינו ואחרונינו מעיד רק על אי התעמקות בדברי הימים של אותו זמן ועל מגמות תאולוגיות, שאינן מביאות בחשבון את החיים הארציים ואת מצב הדברים כמו שהיו בימי קדם"

[עריכה] לקריאה נוספת

• משה שמיר, מלך בשר ודם

[עריכה] קישורים חיצוניים

• הערך אלכסנדר ינאי ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת
• מטבעות מתקופתו.