תרומת איברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש להשלים ערך זה
ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

תרומת איברים היא הפעולה של העברת איבר או רקמה מגוף של אדם אחד (בדרך כלל אדם שכבר מת) לגוף של אדם אחר, על מנת להשתיל אותה בגוף האדם השני. איבר זה מכונה שתל. אם השתל נקלט בגוף החולה הדבר יכול לשפר את איכות חייו באופן משמעותי, ובמקרים מסוימים אף להציל את חייו.

תרומת איברים כרוכה בבעיות רפואיות, חוקיות, אתיות ודתיות.

[עריכה] בישראל

אחוז האזרחים המחזיק בכרטיס תרומת איברים בישראל הוא כשמונה אחוזים^[1], אחוז הממקם אותה במקום ה-33 מתוך 50 מדינות בדו"ח שחובר על ידי ועד ההשתלות באיחוד האירופי יחד עם ארגון הבריאות העולמי לקראת סוף 2007‏^[2]. נכון להיום ממתינים יותר מאלף ישראלים להשתלות. את נושא תרומת האיברים בישראל מקדמת עמותת אדי, המחתימה אנשים על כרטיסי תורם. כרטיסים אלה מכונים כרטיס אדי.

[עריכה] תרומת איברים בחוק הישראלי

ב-1953 נקבע בחוק שאין צורך בהסכמת הנפטר לשימוש באיבריו אלא מספיק צוות של שלושה רופאים שיקבע שיש צורך בהם כדי להציל אדם אחר על מנת לקחת את איבריו גם בניגוד לדעתו.

ב-1980 עודן חוק זה וקבע שאם הנפטר גילה התנגדות לתרום את איבריו אין ליטול מגופתו איברים בניגוד לרצונו. במקום שלא גילה התנגדות הדבר תלוי בהסכמת קרובי משפחתו בדרגה ראשונה (בן זוג, ילד הורה, אח, אחות) ברם, במקום שלא ניתן להשיג את בני המשפחה, אין הכרח לקבל את הסכמתם כל זמן שנעשה מאמץ סביר להשיג אותם. במקרה כזה החוק מאפשר במקום שיש צורך להציל חיים של אדם אחר לקחת איברים מאותו נפטר גם ללא הסכמה של אף גורם^[3].

על אף שמבחינה חוקית די בהחזקה בכרטיס אדי כדי להשתמש באיברי הנפטר, הוציא משרד הבריאות חוזה מנכ"ל המורה שלא ליטול איברים ללא הסכמתה של המשפחה.

ב- נובמבר2007 אושר חוק ההשתלות. מטרת החוק היא מצד אחד לצמצם תופעה של סחר באיברים ומצד שני לעגן את זכויותיו של התורם לפיצויים ואף לתמורה כספית במצבים מסוימים.

[עריכה] תרומת איברים בהלכה

הדיון ההלכתי בנושא תרומת איברים כרוך בעיקר בשאלה מהו רגע המוות על פי ההלכה היהודית, שהרי כדי לבצע השתלת לב, השתלת כבד או ריאה יש צורך ליטול אבר חי מגופו של התורם, ובפעולה זו מקצרים את חייו. על כן דעות הפוסקים בנושא חלוקות. בתרומת כליה מאדם חי אין מחלוקת שמותר הדבר ואף מצווה לעשות כן. לגבי תרומת איברים מהמת ישנה גם מחלוקת סביב איסור ניוול המת ואיסור הנאה מגופת המת, כשלעומתה הכלל הידוע של "פיקוח נפש".

בין המקורות העיקריים לדיונים ההלכתיים בנושא זה אפשר למנות את הברייתא במסכת יומא, העוסקת באדם שנפלה עליו מפולת ("גל") בשבת. הברייתא קובעת ש"מפקחים עליו את הגל" עד שהגיעו למקום החוטם; משהתברר שהאדם איננו נושם, אין להמשיך לחלל עליו את השבת. ממקור זה עולה שהמדד לקביעת מותו של אדם הוא היעדר נשימה, כל' ההלכה רואה במוות מוחי כמוות לכל דבר. מקור נוסף הוא בדיני הטיפול בגוסס: מבחינת ההלכה אין שום חשיבות לכך שמדובר בחיי שעה, ואסור לעשות אף מעשה שיקרב את המוות. ע"פ מקור זה יוצא שאם האדם המוטל לפנינו איננו "מת" אזי שהוצאת איבר ממנו אסורה מצד שהיא מקרבת את המוות.

בשנת 1986 החליטה מועצת הרבנות הראשית כי "מותו של אדם נקבע על-פי ההלכה לאחר שהוכח שהנשימה העצמונית פסקה לחלוטין ובאופן בלתי הפיך", והוסיפה לכך הוראה מעשית, לפיה מותר לבצע בישראל השתלות, ובלבד שבוועדה הקובעת את רגע המוות ישתתף רב או רופא דתי. משרד הבריאות מתנגד להגבלה, ובפועל אין התחייבות לעמוד בתנאי זה. מכיוון שכך, נמנעת הרבנות הראשית מלקרוא לאנשים להסכים לתרומת איברים לאחר מותם.

מן הפוסקים החשובים בדורנו ובדור הקודם שהתייחסו לשאלה: הרב שמואל הלוי וואזנר קבע כי "אין מיתת המוח קובע אלא מיתת הלב, ולא מיתת האדם" ועל-כן אדם שליבו פועם (ואפילו באמצעות מכונת לב-ריאה) נחשב כחי, ואסור לנתקו מן המכשירים לצורך תרומת איבריו. לדעה זו מצטרף הרב אליעזר ולדינברג, בעל שו"ת 'ציץ אליעזר', הקובע בעקבות הרמב"ם ש'החיות תלויה בלב'. הרב משה פיינשטיין קבע להיפך, "אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים, מכל מקום כל זמן שאין לחולה כוח נשימה עצמאית, נחשב כמת". בהחלטתה משנת 1987 קבעה וועדה של הרבנות הראשית לישראל כי כדי להתיר השתלת אברים יש לעמוד על כמה תנאים:

א. הוכחות קליניות מפורטות שגזע המוח נהרס לחלוטין.

ב. הוכחות אובייקטיביות על הרס גזע המוח, כגון בדיקת BEAR.

ג. הוכחה שנשימה העצמונית נפסקה לגמרי ולא חל כל שינוי במשך 12 שעות.

ד. לרופאים הקובעים את המוות אין שום קשר ישיר או עקיף לרופאים המשתילים את האברים בחולה.

ה. שיתוף נציג הרבנות הראשית בצוות הקובע את המוות (נציג זה יכול להיות רופא המכיר את ההלכה, שיקוליה ודרך חשיבתה).

(החלטות הרה"ר, א' דמרחשון תשמ"ז, פורסמו ב"ברקאי" ד' עמ' 11).

נכון לשנת 2007 התנאים הללו טרם מולאו במלואם וכתוצאה מכך נמנעות השתלות רבות של תורמים הסרים למשמעתה של הרבנות הראשית. יחד עם זאת לאחרונה (שנת 2002) התווסף בכרטיס אדי סעיף המתנה את התרומה בהסכמת סמכות דתית המקובלת על התורם.