רונלד דבורקין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רונלד דבורקין (באנגלית: Ronald Dworkin) (נולד ב-1931) הוא תאורטיקן ופילוסוף של המשפט וחתן פרס הולברג לשנת 2007.
רונלד דבורקין נולד ב-1931 במסצ'וסטס, ארצות הברית.
את תחילת דרכו האקדמית עשה באוניברסיטת אוקספורד, וכיום הוא משמש כפרופסור לתורת המשפט ביוניברסיטי קולג' של לונדון (University College London), וכן בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק (New York University School of Law). מקובל לומר שהוא יורשו של ה.ל.א. הארט כתאורטיקן המשפטי המוביל של ימינו. נודע בשל תרומתו הרבה לפילוסופיה המשפטית, ובמיוחד לחקר אופיו של המשפט וטבעו בחברה דמוקרטית.
דבורקין מציע תאוריה משפטית אלטרנטיבית שמהווה את אמצע הדרך בין המשפט הפוזיטיביסטי למשפט הטבע. לגישתו, סוגיות משפטיות מחייבות פסיקה פרשנית – זו מחייבת שימוש בשיקולים מהעבר (פסיקה קודמת, תקדימים משפטיים) ופרשנות שופטים (היבט "עתידי"). לטענתו, יש צורך לחפש אחר עקרונות של המערכת המשפטית הנתונה כדי לזהות האם ניתן לתת תוקף משפטי לנורמה מסוימת.
חשיבותה של התאוריה של דבורקין היא רבה, גם משום שהוויכוח בינו לבין הארט מתנהל למעלה מיובל. אף בישראל ניתן לראות שימוש בתאוריה זו גם בדבריו של אהרון ברק, אשר הושפע רבות מתורה זו.
תוכן עניינים |
[עריכה] נקודות המוצא של התאוריה
דבורקין מבקר את גישת קלזן-הארט, הפוזיטיביסטית, בשלושה טיעונים: ראשית, כי התזות הפוזיטיביסטיות, אשר דוגלות בהפרדת המשפט מן המוסר, מביאות תוצאות שמנוגדות לעקרונות מוסריים ופוליטיים שמאפיינים את גישת החיים שלנו: העיקרון הדמוקרטי והעיקרון האוסר חקיקה רטרואקטיבית (Ex-Post-Facto). הללו מתעוותים נוכח הגישה הפוזיטיביסטית. העיקרון הדמוקרטי, לדעתו, שולל כניסה של שיקולים חוץ-משפטיים כדי למלא לקונות. אין זה דמוקרטי לאפשר לשופטים להכניס שיקולים סובייקטיביים. בשביל זה יש עקרונות המבוססים על מקורות רשמיים-משפטיים.
שנית, התיזות הפוזיטיביסטיות מעוותות את העשייה המשפטית – תיאורית קלזן-הארט מאפשרת פנייה למרכיב חוץ-משפטי, וזהו עיוות המציאות. לטענת דבורקין, שופט זקוק לעקרונות ודוקטרינות משפטיים ולא רק לכללים נורמטיביים (שנגזרים מכללי האב של קלזן והארט).
ושלישית, כי התזות הפוזיטיביסטיות מעוותות את תהליך קבלת ההחלטות במוסדות שיפוטיים – הטיעון היותר משכנע שלו. דבורקין אינו פונה רק לעקרונות ולכללים, הוא טוען ומראה שתהליך קבלת ההחלטות של השופטים מונחה על ידי האופי הכללי של המוסד (המדינה) והנחייה זו היא מעבר לכללים. מדובר בעקרונות השיטה. בכך, הוא מבקר את הפוזיטיביסטים שאינם מכירים באופי הכללי של החברה כמקור משפטי.
[עריכה] מושגי יסוד בתאוריה
ה"עקרונות": כל מערכת או שיטה משפטית מתבססת על מספר עקרונות יסוד. עקרונות אלו לא חייבים להיות מסמך או דבר-חקיקה, אלא שהם מתקיימים כחוט השני בכל זרועותיו של המשפט ונחשפים מתוכו. "עקרונות" המערכת הם הרוח החיה שלה הקובעת את גבולותיו של המשפט ומעניקה לנורמות מסוימות תוקף ונפקות משפטיים מחייבים.
מבחן הייחוס: מבחן זה דן בתוקפו של העקרון המשפטי והחלתו על נורמה/כלל; כאשר אנו דנים בתוקפו של כלל והפיכתו לנורמה משפטית מחייבת אנו למעשה דנים "בייחוסו המשפחתי" (Pedigree). אותו מבחן ייחוס נותן תוקף משפטי לעקרון, ובכך מסייע למילוי הלאקונה. "ייחוס משפחתי" מתקבל על ידי פסיקה של שופטים, חקיקה או כל מקור רשמי אחר.
מקורות רשמיים: יש להתבסס על מקורות רשמיים. השופט יגלה את העקרונות מתוך המקורות, ודרך הגילוי היא שתאפשר את האובייקטיביות. הכללים, בשילוב עם העקרונות האובייקטיבים, יביאו לתוצר המשפטי הטוב ביותר אליו ניתן להגיע.
פרשנות קונסטרוקטיבית (בונה): שולל השימוש בעובדות חברתיות בלבד ומקורות חוץ-משפטיים כדי להגיע להכרעה. שלושת הקריטריונים לפרשנות נכונה הם: זיהוי, כלל ההתאמה ושיפוט ערכי (ר' על-כך הרחבה בהמשך).
צדק, יושר ואובייקטיביות: גישתו מנסה להוביל למערכת משפטית שלמה המבוססת על צדק, יושר ואובייקטיביות. המוסר יכול להיות צמוד לפרשנויות במערכת זו, אך אין הוא יכול להיות "מיובא" ממקורות חוץ-משפטיים. המערכת המשפטית לא חייבת להתבסס על מוסר.
[עריכה] עיקרי התאוריה
דבורקין פוסל את כלל הזיהוי של הארט הן מבחינה פוליטית אידאולוגית, כיוון שחקיקה שיפוטית נתפסת בעיניו כאקט אנטי-דמוקרטי; והן מבחינה מושגית, שכן כלל הזיהוי של הארט משאיר מחוץ למערכת המשפט עקרונות רבים שהם חלק מההנחיות השיפוטיות.
בשונה מהפוזיטיביסטים המנסים להציג את החוק כמות שהוא (as is) – מבחינת דבורקין אין תשובה פשוטה לשאלה "מהו חוק?". תהליך הפרשנות של השופט הוא תהליך של ברירה. בחירה וברירה של העובדות החברתיות. במקום שבו מסתיימים הכללים והעקרונות המשפטיים יפעילו השופטים קני מידה הנובעים מהאופי של המערכת המשפטית הנתונה (המדינה ומוסדותיה).
המערכת המשפטית מספקת מקורות וקני מידה להכרעות בסכסוכים הבאים בפני בתי-המשפט גם אם לא ניתן לזהותם על ידי כלל-אב כלשהו. כלומר, שופט לא צריך לצאת מחוץ למערכת המשפטית על מנת לחפש אמות-מידה הולמים כדי לפתור סוגיה שבאה לפתחו. הצדק והתשובה לסוגיה נמצאים בתוך המערכת עצמה. הם מגולמים בתוך העקרונות של השיטה הנחשפים מתוך המקורות הרשמיים-משפטיים. ולכן - לכל בעיה קיימת תשובה נכונה אחת מתוך המערכת.
השיטה הדבורקיאנית מבוססת הנקודות הבאות:
- תאוריה המבוססת על כללים בלבד היא חלקית מאוד, היות שהיא לא פועלת לביסוס העקרונות.
- לכל הסוגיות המשפטיות יש תשובה אחת שהיא הטובה ביותר.
- ניתן להכניס שיקולים "מוסריים" כדי למלא לאקונה משפטית, אמנם שלא על דרך ה"משפט הטבעי".
- הפוזיטיביזם המשפטי, לדעתו, היה לא יותר מריאקציה למשפט הטבעי.
למרות זאת, דבורקין מציג עצמו כפוזיטיביסט, שכן הוא איננו דבק במשפט הטבעי. אך הוא איננו פוזיטיביסט קלאסי מאידך. ולכן, מקובל לסווג את התאוריה שלו כגישה אמצעית שבין המשפט הטבעי לבין הפוזיטיביזם המשפטי.
[עריכה] ביקורת מאוחרת על התאוריה שלו
עקרונות יכולים להוות גם חלק מהתאוריה הפוזיטיביסטית. הם שייכים למשפחת החוק, ומעצם קיומם, נוצרת מערכת אחידה של כללים. מקורמיק למשל מבקר את טענתו של דבורקין כי המשפט הוא חסר פערים ומכיל את כל התשובות בתוכו (Gapless). נטען כי במשפט אכן יש לאקונות, אשר יש למלא אותן על ידי מתיחת הכללים והעקרונות הקיימים. אולם לא הכול "פתור" - אלא שיש לבצע תהליך כדי לפתור סוגיות מסוימות. כמו-כו נטען כי שיקול הדעת של השופט אינו חלש. הביקורת היא בכך שהשופט איננו רק מגלה את העקרונות והכללים מתוך המערכת המשפטית כפי שדבורקין סבור, אלא שמצוי בידי השופטים שיקול דעת חזק יותר מהבעת העקרונות.
הארט עונה על הביקורת של דבורקין: השופטים לא מנסים לראות את המשפט באור המוסרי הטוב ביותר כפי שדבורקין טוען. הארט טוען שדבורקין מכניס את המשפט הטבעי לתאוריה שלו. כמו כן נטען כי השופטים אינם פועלים לפי פרשנות קונסטרוקטיבית – אלא שבפועל הם עושים שימוש בעובדות חברתיות חוץ-משפטיות. כמו כן, הארט טוען כי דבורקין מתמקד במערכת משפטית אנגלו-אמריקנית, ולא מספק מענה למערכות משפטיות כלליות.
[עריכה] מקורות ביבליוגרפיים
R. Dworkin, Taking Rights Seriously (Harvard University Press, 1978)
