פרשת האונס בשמרת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרשת האונס בשמרת הוא כינויה של פרשת אונס שהתרחשה בקיבוץ שמרת בשנת 1988 ושל המשפטים שנערכו בעקבותיה בתחילת שנות התשעים. במהלך הפרשה אנסה חבורה של בני הקיבוץ לאורך מספר ימים נערה בת 14 וחצי שהתגוררה גם היא בקיבוץ. הפרשה עוררה הדים רבים בישראל והביאה לשינוי בהתייחסות החוק למעשה אונס.

נגד שמונה מהחשודים באונס הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה. הם זוכו מחמת הספק. בעקבות לחץ ציבורי, הוגש ערעור על ידי המדינה לבית המשפט העליון נגד ארבעה מהם: נדב ביטון, אריק חזון, אופיר בארי וצפריר צביסון. ארבעתם הורשעו ונגזר עליהם מאסר בפועל.

הנאנסת החליטה לחשוף את זהותה בשנת 2001. מאז האונס, מצבה הבריאותי והנפשי הדרדר, ובשנת 2007 היא ניסתה לשים קץ לחייה.

תוכן עניינים 1 מעשה האונס 2 הזיכוי במחוזי 3 ההרשעה בעליון 4 לאחר המשפט 5 הערות שוליים

[עריכה] מעשה האונס

מעשי האונס התרחשו בין ה־10 ל־14 באוגוסט 1988. הנאנסת, שהייתה ילדת חוץ בקיבוץ, קיימה יחסי מין עם אחד הנערים המבוגרים ממנה בקיבוץ. במהלך הימים הבאים היא הועברה בין הנערים האחרים שאנסו אותה. הנערים, בני השכבה הבוגרת (עולים לכיתה י"ב), היו בגילאי 16.5 עד 17.5.

במהלך המעשים אחד הנערים ניסה לשכנע את הנערה כי הוא יגן עליה ולא יתן לאחרים לגעת בה, אולם לאחר ששכב איתה, בהסכמתה, הודיע לחבריו "שיש אחת שמזדיינת" ובכך עודד את מעשי האונס. נער אחר ניצל את הערצתה אליו כדי לשכנע אותה לנסוע איתו לשדות שם הוא השאיר אותה ברכב עם שניים מחבריו. המצב הגיע לכדי כך שהם קיימו "תורות" ולוח זמנים לשהות עימה. במהלך האירועים היו מקרים שבהם אנסו אותה יותר מנער אחד בו זמנית. מעשי האינוס החלו בסביבת הקיבוץ, בחדרה של הנערה ונמשכו במקומות שונים בהם השדות מסביב לקיבוץ, מפעל הרהיטים של הקיבוץ, בוסתן הגליל וחוף הים בעכו.

לפי עדויות כל המעורבים, יחסי המין לא היו ביוזמת הנערה אלא היו יוזמה של חבורת הנערים. היא טענה כי המעשים נעשו שלא מרצונה ואגב השמעת איומים כנגדה, תוך שהיא ניצבת מול חבורה מאורגנת המנצלת אותה מינית. לטענת הנערים, המעשים נעשו בהסכמה ללא הבעת התנגדות וללא איומים.

הנערה התלוננה בפני אחות הקיבוץ וסיפרה לה על המעשים. האחות הגישה לה טיפול רפואי אבל נמנעה מלדווח על המקרה לרשויות. לאחר יומיים סיפרה הנערה על המעשים גם לאימה ששכנעה אותה להגיש תלונה במשטרה, חמישה ימים לאחר סיום מעשה האונס. הנערה אמרה כי פחדה לפרסם את דבר המעשים ובכך לצאת כנגד בני הקיבוץ.

[עריכה] הזיכוי במחוזי

שנתיים לאחר שהפרשה נחשפה הוגש כתב אישום באונס כנגד שמונה מבני הקיבוץ. כתב האישום לווה בלחץ ציבורי למצות את הדין בפרשה זו. בשנת 1992 הם זוכו מחמת הספק על ידי השופט מיכה לינדנשטראוס בבית המשפט המחוזי בחיפה ^[1]. השופט טען כי גרסתה של הנאנסת לא אמינה:

"העדה עשתה עלי רושם של צעירה אינטֶליגנטית, בעלת כושר הבעה טוב, המוכנה נפשית היטב ל'מערכה' עם הסניגורים הנכבדים. מאידך, צר לי לציין, כבר בשלב זה, כי היו סתירות מהותיות ורציניות בעדותה של המתלוננת, סתירות אשר לא מצאתי להן הסברים מניחים את הדעת"

כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי מכיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין אין הדבר מהווה אונס. השופט גם זקף לחובתה את העובדה כי בתקופה שקדמה לאירועים היא קיימה מרצונה יחסים אינטימיים עם נערים מבוגרים ממנה ושקל את: "התנהגותה של המתלוננת במהלך תקופת התבגרותה, נסיונה עם צעירים, מערכת היחסים הקרירה שבינה לבין אחותה מחד גיסא, וחוסר הפתיחות כלפי אימה ואביה החורג, מאידך גיסא".

בית המשפט ביקר את העובדה שהמתלוננת לא הגישה תלונה באופן מיידי: "מכל מקום, ספק בעיני אם בנתונים אלו יש הגיון בטענת המתלוננת כי 'מילאה פיה מים' ונכנעה לנאשמים מחשש ה'פרסום ברבים' ופגיעה בשמה הטוב". פסק דינו של השופט עורר ביקורת רבה בציבור.

[עריכה] ההרשעה בעליון

בעקבות הלחץ הציבורי הגישה המדינה ערעור לבית המשפט העליון על זיכוים של ארבעה מהנאשמים: אופיר בארי, נדב ביטון, צפריר צביסון ואריק חזון. לאחר דיון בפני הרכב שכלל את נשיא בית המשפט העליון דאז מאיר שמגר ואת השופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג הורשעו הארבעה פה אחד. פסק דין זה (ע"פ 5612/92, ניתן ביום 9 בדצמבר 1993) נחשב ציון דרך בפסיקה העוסקת בפשיעה המינית^[2].

בפסק הדין נאמר כי חובה על הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה. אם לא ניתן אישור כזה, קבעו השופטים, מדובר באונס. וכך כתב השופט מישאל חשין:

"גבר היוזם מגע אישות עם אישה, עליו הנטל לבקש הסכמתה של האישה, ועליו הנטל לקבל הסכמתה. ורק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני-אדם בכלל ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה. במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, וממילא נעשה "שלא בהסכמתה החופשית" של האישה."

לגבי הצדקת המעשים על ידי העלאת עברה המיני של הנאנסת כתב הנשיא שמגר:

"גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך כך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא."

בהקשר זה ציטט השופט חשין את שירו של דן אלמגור "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?" ושאל: "האמנם כך הוא? האמנם 'לא' הוא 'אולי'? האמנם 'לא' הוא 'בוא'? האמנם 'לא' הוא 'כן', ואף 'עוד יותר מזמין מכן'?". חשין דחה מכל וכל את המסר שבמילות השיר, ואמר "'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'". בעקבות פסק הדין הוסיף אלמגור בית נוסף לשירו: "כשהיא אומרת 'לא' לזה היא מתכוונת".

הנשיא שמגר קבע כי גרסת הנאשמים לקויה מבסיסה:

"מי שמודה בקיום מגע מיני עם נערה בת ארבע-עשרה וחצי בנסיבות כמתואר, היינו מין קבוצתי, בסדרה, של ארבעה צעירים בני שש-עשרה וחצי עד שמונה-עשרה, הנכנסים למכונית או לחדר לפי תור, כאשר היתר נוכחים בחדר או מציצים מדי פעם דרך החלון, אינו יכול ליהנות מן ההנחה כי שתיקה כהסכמה דמיה. האם קטינה – אשר בפחד או בשל הלם או מבוכה אינה צועקת ואינה מכריזה על סירובה – נחשבת כמסכימה לאקט כמתואר, שבו נוהגים כלפיה כמו עם פרוצה מן השורה, ואף מבטאים זאת מילולית בפניות אליה?"

לשם קביעת העונש חזר התיק לבית המשפט המחוזי בחיפה, זה אשר בתחילה זיכה את הנאשמים. על נדב ביטון, אריק חזון ואופיר בארי נגזרו 15 חודשי מאסר בפועל. על צפריר צביסון - 12 חודשי מאסר בפועל.
"חבורת נערים בני כ-17 שנה, על גבול הבגרות, ניצבו מול נערה בודדת בת 14 וחצי בלבד, והם מתעללים בה, מכים אותה ונוהגים בה כבובת מין חסרת כל צלם אנוש על פני חמישה ימים רצופים", כתבו השופטים.

בעקבות הפרשה שונו בשנת 1993 חוקי המדינה כדי לשקף את רוח הדברים והביאו לביטול החוק הישן שנשאר בתוקף מתקופת המנדט הבריטי. לאחר תום הפרשה נאלצו הנערה ואימה לעזוב את הקיבוץ.

[עריכה] לאחר המשפט

בינואר 2001 התראיינה הנאנסת בתוכנית הטלוויזיה של יאיר לפיד, ולראשונה נחשף בציבור שמה: יעל גרימברג. בראיון סיפרה שהיא אם חד הורית לשלוש בנות. ^[3]

במהלך שנת 2007 חלה הדרדרות במצבה, ובנותיה נמסרו למשפחות אומנה. היא עצמה שהתה מספר פעמים בבית חולים פסיכיאטרי. בנובמבר 2007 שלחה גרימברג הודעת ביפר לעיתונאי ובה היא הודיעה שבכוונתה להתאבד. עקב הודעת העיתונאי למשטרה נמצא בביתה מכתב התאבדות. גרימברג נמצאה, בחיים, מספר שעות לאחר מכן.^[4]

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ת"פ (חיפה) 290/90
2. ^ ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח'. פ"ד מח(1), 302.
3. ^ הנאנסת משמרת: "שהבנות שלי ידעו שאין מה להתבייש", ynet 25.1.01
4. ^ כתבה ב-nrg מ-7 בנובמבר 2007