פצלי שמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פצלי שמן

פצלי שמן, הנקראים גם אבן ביטומנית, הם סלע משקע עשיר בחומר אורגני המכונה "קרוגן". מסלעים אלה ניתן להפיק אנרגיה על ידי שריפתם בתנורים מיוחדים, או דלק נוזלי באמצעות חימום או מיצוי כימי. דלק זה מקביל בתכונותיו לתזקיקי נפט גולמי. את אנרגיית החום ניתן לנצל לחימום, להסקה, או להפקת חשמל. כריית פצלי השמן זולה, אך איכותם כחומר גלם להפקת אנרגיה נמוכה. פצלי שמן נחשבים לחומר מסרטן.

מקור אנרגיה זה נחשב לנחות ביחס לדלקים מאובנים אחרים, בשל עלויות הפקתו וההשלכות הסביבתיות הכרוכות בכרייתו ובניצולו. לכן, ב-2002 הופקו פצלי שמן בכמות מסחרית רק באסטוניה, סין, אוסטרליה וברזיל, ורק באסטוניה היו פצלי השמן מקור אנרגיה עיקרי, כאשר השיקול לטובת השימוש בהם היה הרצון באי-תלות במקורות אנרגיה חיצוניים. פיתוחים טכנולוגים חדשים עשויים להגדיל את כדאיות המרת פצלי השמן לנפט, וגם העלייה המתמשכת במחירי הנפט הופכת את ההשקעה בפצלי שמן לכדאית.

מאגר פצלי השמן הגדול בעולם מצוי בארצות הברית. ניסיונות לנצלו החלו בתקופת משבר האנרגיה העולמי, אך נזנחו עם סופו, וחודשו בתחילת המאה ה-21. כמות פצלי השמן באדמת ארצות הברית מספיקה כדי לענות על צורכי האנרגיה המקומיים למשך שנים רבות, אך הפקתה וניצולה בהיקף רחב מחייבות התמודדות עם בעיות טכנולוגיות שטרם נפתרו.

[עריכה] פצלי שמן בישראל

עד לגילוי שדות הגז הטבעי בים ליד חופי ישראל, היו פצלי השמן משאב האנרגיה המאובן המשמעותי ביותר בישראל (פוטנציאל שווה-ערך לכ-60 שנות צריכה לאומית).

בארץ קיימים מרבצים גדולים של פצלי שמן במספר אתרים בנגב, בעיקר במישור רותם-ימין, וכן בנגב הצפוני, בנחל צין ובהר טוב. הפצלים המקומיים מכילים כ-55–60 ליטרים של דלק גולמי לטונה של חומר גלם. גם בירדן ובמרוקו קיימים מרבצים משמעותיים של המשאב, כך שהטכנולוגיות לניצול הפצלים שפותחו בישראל עשויות לשמש כמנוף לשיתוף פעולה כלכלי עם מדינות אלה.

עם הקמתו, פעל משרד התשתיות הלאומיות ליצירת תנאים שיאפשרו ניצול הפצלים כתחליף לנפט ולפחם. הפעילות כללה הן פרוספקציה (פעולות לאיתור המחצב) תחילה בעיקר באמצעות המכון הגאולוגי, ובהמשך פיתוח הטכנולוגיות לניצולו.